אני מתעורר.
אני יורד למטה ומכין לעצמי טוסט עם מרגרינה ואיזה מיץ, איזה
תרכיז שרנה ערבבה אתמול בערב.
מכין את עצמי ליום הגדול.
הילדים קמים חצי שעה אחרי. מתארגנים לבית הספר. אברהם הקטן
מתיישב לידי ומספר לי שהיום יש לו שיעור ציור בבית הספר, והוא
לא מוצא את הצבעים שלו. אז אנחנו הולכים לחפש לו את הצבעים.
עוברים חדר חדר, מחפשים ביסודיות, ובדיוק לפני שאנחנו מתייאשים
אני שם לב לחבילת הצבעים המקומטת שלו, בפינת חדר השינה שלי ושל
רנה. איך הם הגיעו לשם?
מוזר. בכל מקרה אברהם נורא שמח, אז לי לא איכפת. מאוחר יותר
אני מספיק לשמוע את הבן הבכור שלי אומר שלום לאימא שלו והולך.
כשהם מתבגרים הם מתנהגים כאילו הם לא מכירים אותך. ממש חבל,
אבל אני בטוח שזה ישתנה.
אני מלביש את אברהם ומכין אותו ליום של בית-ספר.
אני יוצא החוצה להריח את ריח הפרחים שאני כל כך אוהב. טיפחתי
את הגינה כל כך הרבה זמן, זה יהיה חבל לעזוב אותה עכשיו. אבל
כבר החלטתי, אז אין מה לעשות.
הריח מטמטם. יכול להרוג אם לא נזהרים. אני מרוצה מהוורדים
שגידלתי. לפני שהתחלתי לא ידעתי על גידול ורדים ועכשיו, אחרי
כל הזמן שהשקעתי בהם, אני כבר מומחה. בערך.
אני נכנס חזרה הביתה, מתלבש ושם את הציוד. דיי כבד.
אני יוצא מהבית מוקדם, בשביל להקדים את הפקקים. כל כך הרבה
יוצאים לעבודה בדיוק באותו הזמן, זה נורא ואיום. בכלל, לדעתי
יש לנו פיצוץ אוכלוסין בארץ הזאת - יותר מדי בני-אדם. בכלל, זה
כבר מתחיל ללכלך את הארץ, כל האנשים האלה.
ברדיו אני שומע יו2- וסוף סוף נרגע בפעם הראשונה מאז שקמתי.
אך, איזו להקה. מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב את יו2-.
איך בדיוק עכשיו, באמצע הנסיעה שלי לתל אביב, בדיוק כשפתחתי את
הרדיו, שמו שיר של הלהקה האהובה עליי. זה סימן שאני צודק.

אני יודע שזה טיפשי אבל בימים האחרונים אני כל כך לחוץ מההחלטה
שלי, שכל דבר אני מפרש כרמז מלמעלה, אם אני צודק או לא. אז אם
הוא שם לי עכשיו את יו2-, הוא בטוח חושב שאני צודק.אז אני
נרגע.
לפני שאני מגיע, אני עוד מספיק להתקשר בסלולרי לרנה ולשאול
אותה מה נשמע. היא אומרת לי שהכל בסדר, שהיא עומדת לצאת ושאני
אנהג בזהירות כי יש הרבה מכוניות על הכביש היום.
בסופו של דבר אני מגיע לתל אביב.
אני מסתובב בין הרחובות, עדיין באוטו, מחפש מקום חנייה טוב.
הרחובות מוצפים, כצפוי, ואני נזכר שהיום זה דווקא דבר טוב.
בסופו של דבר אני מוצא חנייה באיזה רחוב צדדי, יוצא מהאוטו
ומתחיל ללכת באיטיות, בשקט, לכיוון דיזינגוף. אני חושב שזה
דיזינגוף לפחות. נראה כשנגיע. באמצע הדרך אני חושב שאולי אני
עושה טעות וכדאי שאני אפסיק.
לא, היה יו2- ברדיו.
אני ממשיך לטייל לי, מסתכל על חנויות ראווה, בוחר לי בגדים
דמיוניים שאני אקנה לי בכסף הדמיוני שלי. אם רק היו משלמים לי
יותר.
בסופו של דבר, אני מחליט על איזה רחוב; לא הסתכלתי על השם כי
כבר הייתי יותר מדי עסוק בבחירת מיקום. התהלכתי בו כמה דקות עד
שעלתה בי ההחלטה הסופית.
אני מתחיל ללכת יותר מהר עכשיו. עוד כמה שניות אגיע.
אני מעביר בראש את כל מה שעברתי, את כל מה שקרה ומנסה לחשוב על
כל מה שהולך לקרות.
אני עוצם עיניים, מנסה לחשוב על רנה והילדים. אני אוהב אתכם.
אני מגיע למקום. אני ממלמל תפילה קצרה ביני ובין האל. משהו
אישי. אללה אכבר.
אני מתפוצץ.