הוא נולד ממש עם בוא הגשם הראשון
כבר אז ,כן , אז, נמרח סביב כל המדרכות.
הוא חיפש עתיד ורוד בתוך לחות כל כך דוחקת
אבל תמיד , כן,  תמיד, נבלע בין כל צבעי הקשת.
ירד נמוך ככל שרק ניתן,
מובל כמו שה תמים אלי שטן-
חסר שידרה ועצמות -  ואף על פי:
בעדשה  ורודה  הוא  מחפש עתיד.
מחפש ושוב נימחץ
משתוקק אך אין מחר
ואין היום ואין אתמול
ורק קשים חייו מנשוא - חיי הרפש הירוק.
ואם יבליח אור בקצה ביוב שומם
אף אם יפציע רגע חם - לא מתלהם
כי אז תאמר עוד סוליה דברה
תנעץ עצמה אל פני המדרכה
תנעץ ולא תוסיף לחשוב דקה
על רפש ירוק מובל בדרך השחיטה.
וכך חולפים כל  הלילות והימים
נגנז סיכוי- בעצם כל הסיכויים,
מין מעגל נושן ללא תקוות או סוף -
אכזר הרבה יותר מאלף נעיצות -
מן רשע לא מוסבר ויש מאין
השולט  באין מפריע מתחת השמיים.
בלי סיכוי ובלי עתיד ובלי שום נחמה
חוזר הרפש - חוזר שנית, הישר למדרכה:
שם ינוח מתלאות תוגה  ובלאי
ינוח כמו חייל, שאך הובס - הושפל,
וימתין שם כמו כולם לסיכוי שלא קיים
ימתין עד קץ יום אחרון כאן בעולם.
.......

מקץ שנה , ייתכן ואף פחות
מפציע בוקר בארץ מדרכות.
ולפתע - רגע חד כמו לפני ההתגלות
צופים עוברים-שבים במראה הבלהות:
בראש בניין ענק לרוחב שלט החוצות
חיוך רחב מחריד בין לחיים ירוקות
וגוף של רפש הביבים והבורות שלא ויתר
עם גינוני נסיך עשיר ממעל- ומי הרי יכול יותר.

ונער צעיר מניף מבט תחת מצנפתו האדומה,
מניף אבן תמימה ביד נחושה, מכוון אל-על , ומשגר...



ינואר  2001