הכאבים היו שם בפנים אבל לא הצלחתי להרגיש אותם. ככה תמיד
הייתי, מרגישה המון אבל לא מרגישה כלום.
בכל פגיעה שתקתי, החבאתי את הרגשות עמוק עמוק, שלא יצאו, שלא
ישברו אותי.
באותו ערב ישבתי וחשבתי על הכל, על מה שהיה, על מה שעכשיו-
עליו בעיקר.
מה עשיתי לו, שברתי את המעט שהיה לו.
איך יכולתי לעשות לו את זה, להגיד לו שאני לא מרגישה כלום,
אחרי שהוא כל כך נפתח.
הייתי חייבת לעשות את זה, אם לא הייתי עושה את זה אז זה היה
נמשך עוד ועוד ונעשה קשה יותר ויותר.
אם הייתי נותנת לזה להמשיך הייתי מרגישה הרבה דברים שאני לא
אוכל לעמוד בהם.
למה בספרים זה כל כך קל? ובסרטים זה הולך כל כך חלק... כמו
שרציתי שיהיה אבל הלב שלי הלך נגדי והוא נעשה חלש יותר ויותר
כל יום.
כנראה שעכשיו אני יכולה בפעם הראשונה להרגיש משהו.
אני מרגישה את הכאב שלו, כואב לי רק לחשוב עליו, על מה שהשארתי
לו להתמודד איתו.
ואם זה רק היה פשוט יותר, אם רק הייתי יכולה לשכוח את כל מה
שהיה ולהתרכז בו... אבל אני לא יכולה , הלב שלי לא יחזיק
מעמד.
אבל בזכותו, רק בזכותו- אני יכולה להרגיש.