יצאתי מבעד למנהרת השטיפה , מחייכת אל העולם בתחושת רווחה, על
ששוב שפר גורלי, וניצלתי - כמו,  כשאני יורדת מרכבת ההרים
בלונה פארק. הרי קיימת אפשרות אמיתית, שבזמן שאני חבוקה כעובר
ברחם,  במרכז המתקן, נתונה להמהום המים השוטפים, ומכוניתי
ממוסג'ת על ידי  מברשות רגזניות המסתובבות בתנועות טרוף,
שישתבש דבר מה, ואמחץ למוות או אבלע - על יד המכשפות אדומות
השיער.
שלושה פועלים ישבו בצד . אחד מהם קם בנחת, וסימן את המקום שבו
אעצור. היה זה גבר מגושם ומכוער.
כשפתח את הפה ואמר בקול שקט מאד, שאיכשהו, נשמע היטב על אף
המהומה, "גיפרת את סריכה לתקן את הבנס הגדמי שלך", הבנתי, שהוא
לא עולה חדש, ותהיתי, מה קרה לחבורת הגרוזינים -שנראו -כל אחד
העתק של השני, שעבדה במקום לאחרונה.
לפתע  תקף אותי רצון עז לארגן ולנקות באופן יסודי את המכונית
הנאמנה והמוזנחת שלי.
השטיפה  הסירה ממנה את שכבת פירות הפיקוס, האבק, ולשלשת היונים
והעטלפים, וחשפה צבעה הבג'י , המנוקד בחינניות בנמשי חלודה, אך
היום, לראשונה בחמש השנים שהיא ברשותי, החלטתי לעשות בה סדר.
לאחר שמילאתי את פח הזבל בשלוש נגלות של בקבוקים ריקים, עתונים
סנדלי פלסטיק מתפוררים, כובעים, תיקים, טלפון ישן, וכד' נגלתה
לי תחתית הבגז' - רק להביא את הילד שיתחיל לבנות ארמון בחול!
לפתע עמד לידי אוחז את המאפרה השבורה, שאני נוהגת לשים בין
המושבים הקדמיים ואמר באותו קול מיוחד, חרישי, אך נשמע היטב,
"זה רק טיבה של סובר גלו, ואני מסדר לך את זה".  נגינת פעמונים
ענוגה הצטלצלה באזני.
"רגע" קראתי, מפנטזת על האפשרות שאוכל לארח חברים במכונית.
אצתי כאיילה אל חנות המכולת, וכעבור שלוש דקות הנחתי את
הסופר-גלו בידיו העבות. הוא הסתבך מעט בפתיחת השפופרת
באצבעותיו המגושמות ואז הדביק, ומסר לי בעדינות את המאפרה. ידי
נראו קטנות וענוגות כשנגעו בשלו.
"תחזיקי ככה. חמש דקות",  התנגן קולו באזני כפעמונים קלים
ברוח. ניגשתי לשבת על הספסל אוחזת בצייתנות את המאפרה. כשהרמתי
את עיני מהעיתון, הופתעתי לגלות שהוא בנה ערמה  מסודרת ליד
המכונית,  שהורכבה מכל הציוד שלא הצלחתי להתנתק ממנו (מדפסת
דיו ישנה ושבורה, טלפון צבעוני, מגפיים, מחבת ישנה וכו') וכעת,
כבר סיים לתקן את מכסה תא המטען.
הוא ראה שהבטתי בו, ואמר בחצי חיוך ביישני, "זה היה רק ענין של
שתי דקות. ותראי שזה יהיה לך יותר נוח. זה היה שבור, את
יודעת".
חייכתי אליו והנהנתי.
"זה ממש שום דבר. צ'יק צ'ק".  צלצלו פעמוני הרוח.
קיבלתי לידי מכונית מצוחצחת, ריחנית ומתוקנת.
"אולי כדאי לי עכשיו למכור אותה", חשבתי.
"אל תמכרי"!  צלצלו הפעמונים.
נתתי לו טיפ שמן, והוא חייך בנימוס ולקח.
הוא אמר "רק תטבלי בבנס", ואז נמלך בדעתו, העיף מבט מהיר
מסביב,  ניגש לקדמת המכונית, ונגע בה קלות  ומיד התחיל הפנס
לפעול. הוא נופף לי בידו. כעת ראיתי שהוא גבר נאה מאד.

כשפניתי חזרה להגה חלף מבטי על המושב שלידי. הייתה שם מעטפה
חומה. פתחתי אותה. בתוכה היה זימון לבדיקת ממוגרפיה. נזכרתי,
שקיבלתי את הזימון בבדיקה שיגרתית אצל רופא הנשים לפני מספר
שבועות ושכחתי לגמרי מקיומה. כנראה שנפלה מתחת למושב.  תאריך
הבדיקה היה לאותו היום. בעודי מכוונת את המכונית אל הכביש
הראשי, בגנדרנות אנינה של יציאה ממכון  יופי,  התלבטתי אם
לנסוע לעבודה, ולהגיע מוקדם, לפי תכניתי המקורית באותו בוקר,
או לנסוע לרמת גן, ולגמור עם הבדיקה הלא נעימה ואז להיקלע
לפקקי בוקר נוראים.
אמרתי לה טיפול מפנק כמו שקיבלנו על הבוקר לא כדאי לקלקל .
וכיוונתי עצמי למסלול לכיוון העבודה.
אני לא יודעת איך, אבל  כעבור חצי שעה מצאתי את עצמי במכון
הממוגרפיה ברמת גן.
שבוע לאחר מכן נותחתי. הגידול היה זעיר, ממש בתחילת היווצרותו.
לא נדרשה  כריתה.

חזרתי ושבתי מספר פעמים לתחנת השטיפה.  הפועלים הגרוזינים, שכל
אחד נראה כהעתק של השני, לא הצליחו להבין. כנראה  שתיאורי היה
קצת מבולבל. אמרתי להם - " ערבי, גדול, אבל עדין, מכוער, עם
חיוך מקסים והקול שלו מצלצל."
הם חשפו שיניים בחיוך ואמרו ערבי? אף פעם לא עבדו פה ערבים.