ידיו הרועדות היקשו עליו לקרוא את הכתוב בפיסת הנייר הישנה
שאחז. עיניו עקבו אחר הכיתוב הנע מעלה ומטה בידיו המזדקנות
טרם זמנן, ומבעד כתמי הצילום קרא יהודה מדני את הכתוב בהזמנה
הישנה של הוריו המנוחים: "...הנכם מוזמנים לשמוח בשמחתנו, אנו
נישאים ב-29 בנובמבר 1947, ב-10 בבוקר בגן הוורדים של המושבה
ראשון לציון, נשמח לראותכם...". עיטורי הציור שמסביב מעולם לא
נראו מבויישים יותר.
'לא נשאר הרבה מאז', הרהר יהודה. הוא תהה כיצד כל כך מהר
נגוזו החלומות היפים שתיארה לו אמו. תעלומה אחרת שריחפה על כל
חייו, היתה  האגדה שהסתובבה בשכונה אודות מות אביו מות
גיבורים במלחמה, חודשים ספורים אחר חתונתו. 'במראהו השברירי
והצנום, אף פעם לא היה לו סיכוי', גיחך יהודה לעצמו.
יהודה נולד במאי 48', עדות חיה לקשר ההדוק בין הוריו טרם
חתונתם. מרגע לידתו טיפלה בו אמו במסירות אין קץ, ולמעט עזרה
כספית צנועה מהדוד שמואל, גידלה אותו אמו לגמרי לבדה בסערת
החיים.
יהודה נשען לאחוריו עת פלט אנחת כאב. ההזמנה נשמטה מידו, והוא
עצם את עיניו בזכרו את ימיו הצעירים, מלאי שמחת חיים ופריחה
על אף התנאים החומריים הירודים. הוא זכר את עצמו, כבן 8, רץ
בערבות סיני משתרך-אוחז בשולי שמלתה של אמו. בן 19 היה עת נשק
לאהבתו הראשונה בין הרי השומרון. דמעות נקוו בעיני יהודה כאשר
נזכר בניחוח המשכר של האוויר, ברעננות ובחופש שנגלו מול
עיניו, באשה היפה שעמדה לצידו ובאושר הבלתי ניתן לכיבוש. לנגד
עיניו ראה את אמו מהנהנת ומחייכת בסיפוק, בימים בהם טרם נתגלו
ניצני מחלתה.
יהודה כיווץ את גבותיו ושב לרכון מעל ערימת ניירותיו. היכן
שהוא הוא חייב למצוא את לוח השנה שלו, את אותו יומן שהפך
להיות שמו השני. אין אירוע שלא יסמן שם, אין שמחה שלא תיכתב
שם, אין עצב שלא ייזכר שם.
מבין הרי המסמכים, בלט בעוביו הנייר המקופל לארבעה. יהודה שלף
אותו בהתרגשות ופרש אותו לפניו. הכתב הגדול שבמודעה הקל עליו
את הקריאה, צויינו שם באותיות שחורות שמה של אמו ותאריך
הפטירה: יום הכיפורים התשל"ד.
מאותו היום ואילך חש יהודה את עוצמת הבדידות, מאותו היום
ואילך נפלו שמיו, נפלו קווי ההגנה הראשונים בנפשו, הוא עמד
חשוף אל מול כל העולם כילד קטן  ואובד המחפש את דרכו. אפילו
הדוד שמואל בקושי בא לעזור. מאותו היום ואילך החלו החיים
השניים של יהודה.
כאב קל פילח את ליבו של יהודה. הוא לא התרגש, לו זו לא הפעם
הראשונה, בשנה ורבע האחרונות חש כך כמעט מדי יום. 'אוי לי
שהבן שלי, ממשיך דרכי, רואה אותי בכך', הרהר. יהודה נשא עיניו
אל בנו, יוסף, שעמד כל העת מעליו בדומייה, חובק בזרועותיו את
תינוקו. כבר שנים אחדות שיוסף מרגיש שאביו, משענתו ומסעדו כבר
לא חזק, גיבור, אמיץ, גבוה, תמיר ונאה כשהיה. האירוע הלבבי
הראשון שלו  היה בספטמבר 93', עת החל אביו להתרועע עם פילגשו,
ומאז האירועים חזרו על עצמם  בתדירות משתנה. אבא יהודה נראה
ככורע תחת משא החיים, אך יוסף האמין כי הוא ישרוד, כמו ששרד
עד כה, למרות הכל. למרות הנשים הרעות שהיטו את לבבו, למרות
שזנח את אהובת נעוריו הבלה.
יוסף התמלא כעס. על אביו, על עצמו, על החיים.  'אם אתה לא
תמשיך לחיות', חלפה פתאום מחשבה בראשו, 'אני אמשיך אותך...',
ובאוזנו הקטנה של בנו הרך לחש: "אנחנו העתיד". אביו הביט בו,
ויוסף אמר, מרשה לרוחו העליזה לנוח עליו שנית: "הבאתי לך
הזמנה לברית המילה של בני, תוכל לשמור אותה למזכרת, כמו שאתה
אוהב. רשום לך, התאריך הוא כ"ה בכסליו התשס"ב...".
אביו שב לחפש ולפשפש בין כתביו, בתורו אחרי היומן היקר שלו.
מתחת לתעודת נכותו משנת 82' ביצבץ לו היומן, וכריכתו אדומה
כדם. העט רעד בידיו של יהודה, ועיניו המזדגגות לא איפשרו לו
לראות  בין דפי היומן את התאריך הרצוי. פניו של יהודה נתלחלחו
מדמעותיו, העט נשמט מידיו ודפי היומן התעופפו ברוח שנכנסה
מהחלון.
"אני לא מוצא את התאריך...", אמר לבנו, ממשיך דרכו, "אני לא
מוצא...".