העיניים שלו שחורות, עמוקות, אני מביטה לתוכן ונסחפת. אני
מביטה אל תוך עינייך, ואתה מביט בי. אתה רואה שאני כבר עוד מעט
אטבע, אז אתה מייד תופס אותי, מחבק, נותן חום לגוף שלי, הריק.
אתה כמו גלגל הצלה, אתה והעיניים שלך, והחיבוק החם, והנשיקה..
אני מביטה אל תוך עינייך, משתדלת שלא להיסחף, משתדלת שלא ליפול
אל תוך התהום העמוקה הזאת.
המגע החם, ידייך, מוציאות אותי משם.

שוב הצלת אותי, הפעם מטביעה בתוך עצמי, בתוך מה שיוצא ממני,
בתוך כל הדם הזה, מהורידים החתוכים.
אתה נושא אותי בידיך החזקות, הסלע האיתן של חיי. ואני שוב
מביטה אל עינייך, המגדלור שלי. השחור התבהר קצת, עכשיו זה
אפור. סתם אפור, רגיל. גם לי יש כאלה, בערך. מים פורצים
מעינייך, הלא-עוד שחורות, כבר לא יהיה לי איפה לטבוע.
המוות יוצא לך מהעיניים.
אני מנסה להביט אל תוך האפור הזה, שהיה בעבר שחור משכר. אני
כבר לא רואה בהן כלום.
כנראה שאני כבר לא אטבע. יש לי רק את גלגל ההצלה שלי, עוטף
אותי באמצע היבשה.