ואז הילד הנמוך אמר בערך בפעם המיליון וחמש: "אפשר בבקשה ברד
אדום?" וחיים, בעל הקפיטריה, ניסה להבין מאיפה הקול הזה מגיע
אבל הוא לא ראה את הילד הנמוך מבעד לכל הילדים הגבוהים שהתנפלו
על הדלפק בכל מיני בקשות נוסח חומוס-צ'יפס-סלט. חיים התייאש,
מה הוא יעשה, יבקש מכל הגבוהים לזוז אחורה? הוא המשיך למכור
לכל הגבוהים מאכלים למיניהם והתעלם מהקול הקטן שביקש ברד אדום.
אחרי כעשר דקות הפעמון צלצל, הילדים התפזרו וחיים ניגב את
אגלי הזיעה ממצחו והלך להכין אספקת סנדביצ'ים להפסקה הבאה.
כך היה בכל ההפסקות. יוסי הנמוך לא קיבל את הברד שלו, ועוד
איחר לשיעור, כי כולם דחפו אותו במדרגות. המורים לא התייחסו
אליו, חלקם בכלל לא ידעו שהוא קיים, הילדים האחרים התאכזרו
אליו, והבנות בכלל לא לקחו אותו ברצינות.  הוא בילה את רוב
הזמן במחשב הישן שלו, פירק והרכיב מחדש דברים כמו שעונים
וטלפונים, ובהה בטלמאניה. ילד משועמם וחסר חיים.
לסיפור הזה אין פואנטה. הילד הזה לא הפך לאדם מאד מצליח ועשיר,
למעשה, עכשיו הוא מובטל לאחר שפוטר מהמוסך בו עבד בגלל שפירק
מכונית שלמה ולא הצליח להרכיב אותה מחדש. הוא לא נשוי, ואף פעם
לא היה, וסביר להניח שאף פעם לא יהיה. הוא גר בדירה מאד קטנה
ומאד חשוכה במרכז הארץ, וסובל מבעית דיכאון קלה. (והוא עדיין
לא קיבל את הברד האדום שלו).