הגעתי למסקנה חביב למדי בזמן האחרון.
רוצים לשמוע? טוב, גם אם לא אני אשתף בכל זאת.
אבל לפני המסקנה נתחיל בסיפור קטן ונחמד.
לא מזמן, שכחו אותי. באי בודד. בודד כמשמעו, הייתי לבד. ממש
כך, כמו בספרים.
והיה לי נחמד ככה, ללא צרות של אחרים, וכמובן ללא הצרות שלי.
הייתי בודדה.  אך אתם יודעים, בודדה כמו שרציתי, היה לי דווקא
די נחמד ככה.
שאף אחד לא הפריע לי בשלווה שלי.
אז פה ושם מצאתי כמה חיות נחמדות..חיות יפות וחיות פחות.
הרגשתי מאויימת. לא מהחיות אלא מהתלות שלי בהם.
אז עשיתי לעצמי טובה, התרחקתי כמה שיכלתי מכל החיות הללו.
לא נתתי להם להתקרב, לא נתתי להם לגעת בי.
כל אחד נמצא בטריטוריה שלו.

אבל לפעמים הייתי חלשה מדי, אך בכל הפעמים הצלחתי להתגבר על
החולשה הזאת. אבל לילה אחד מצאתי זאב בודד, כמעט כמוני.
עיניו היו מלאות בשנאה אך עם זאת פחד.
כמעט כמוני, בעצם לא. בדיוק כמוני.
לאט לאט התקרבנו... הוא ניסה להתקרב יותר מהר. לא נתתי לו.
בסוף אני זו שהתקרבה.
חשבתי שזאת סתם תרמית, אתם מבינים. שהוא הולך לטרוף אותי...לא
יודעת.

הוא היה שונה מהחיות האחרות, ממנו לא הרגשתי מאוימת.

עם הזאב הזה, הרגשתי בטוחה, חסינה. שאף אחד לא יכול לפגוע בי.
לאט לאט שמתי לב שחציתי את הקו הזה. ושנתתי לחיה  הזאת להתקרב
אליי.
לא סתם חיה.
זאב.
ואולי כן הרגשתי, באופן כלשהוא, מאויימת.
לא מהזאב  עצמו.
לא מהתלות.
אלא מלהיות -  לא בודדה.

לא היה ברור באיזה צד כל אחד נמצא. או אם בכלל באותו צד.
כנראה שהייתי צריכה להיזהר.  רק חבל שחשבתי על זה מאוחר יותר.
אבל לא נורא.
גם זאבים הם חיות בסופו של דבר, לא?