בשעות הקטנות של הלילה, אני יושב ומסתכל בכוכבים.

שוב התעוררתי בשעה מאוחרת, השעון מראה אחת עשרה בלילה. למה
אנשים נורמאליים מסוגלים להתעורר בשש בבוקר ורק אני ישן בשעות
מוזרות.
כרגיל אני מתעורר מזיע, בא לי להקיא מעצמי. אני מכבה את המזגן,
סוגר את המאוורר והולך לעשות מקלחת מהירה, קצת מים, קצת סבון.
צחצוח, גילוח, השחזת ציפורניים.
בשעה אחת בלילה אני מרגיש כמו חדש. מוכן ליום הקרב.
יוצא לי כהרגלי עם כוס גדולה של קפה קר אל הגינה, מתמתח מביט
לשמיים, אולי היום סוף סוף אזכה לראות כוכב.
באיזור מגוריי אין כוכבים, האובך מסתיר את כולם, לא אומר נואש.
כל ערב כל לילה מביט לשמיים, אני והקפה הקר בידי, מחפש אותם.
אולי זהו יעודי בחיים לא לישון בשעות של הכוכבים.
פילוסופי מידי.
כל יום אני קם בלילה יוצא אל החצר ומרגיש את הרוחות מלטפות את
גופי החצי ערום. הכי אני אוהב את הרוחות המלטפות בעונות מעבר,
הן לא מלטפות רק את הגוף הן מלטפות את הנשמה, את הלב, הן
גורמות לך להרגיש מאוהב, לא משנה במי, מאוהב באהבה.

כל יום אני מביט בזריחה שמניסה את הכוכבים שגם ככה לא יצאו אל
השמיים באיזור מגוריי. כל יום השמש עולה באותה נקודה, כמו
יודעת שאני מצפה לה כדי לחזור לחדר החשוך לתחילת יום עבודה
חדש.
בסוף יום העבודה כבר חושך בחוץ, ואני מביט איך האנשים סביבי
ממהרים הבייתה, לאישה, לילדים, להספיק לעשות סידורים שונים
לפני השינה. ואני קם לאיטי, מכניס את הדברים לתיק, וזוחל לי
לעבר השער. מחכה לשעה אחת עשר וחצי בלילה כדי שאוכל לקום, לצאת
לחצר ולחפש כוכבים.

כל יום, כל לילה.

בשעות הקטנות של הלילה אני יושב ומסתכל בכוכבים.


קיווי
האיש שלא ישן.

22.8.01