"אני אומרת לכם, הבני אדם האלה דפוקים לגמרי", שושנת המדבר
אמרה.
"רק עכשיו גילית את זה? זה כאילו כ ל - כ ך ברור. זה אפילו
כתוב במניפיסט", ענתה לה הרוז- קוורץ הורודה.
 זה היה נראה כמו כל כנס שנתי של אבני - החן, כמו שהדפוקים
(בני האדם) מכנים אותם.
"לפי מה גילית את זה? לפי האמונות המטומטמות שלהם עלינו?
הכוחות והכל...", איזה אמטיסט אחת התפרצה, מדברת בשצף קצף.
דיבור שנדמה כי לעולם לא יפסיק, "לא, לא. תני לי לנחש. אל
תגידי לי, שטפו אותך במי מלח ונתנו לך "להיטען" יום שלם
מאנרגיות השמש. לא, לא. אל תגידי לי, עשו איתך מדיטציה, ו...
ו... נו כבר, תגידי לי"
"לא זה", נאנחה שושנת המדבר, "רציתי לעשות אותם מאושרים, באמת.
הגשמתי את רצונותיהם הכמוסים, את מה שהם רצו, את מה שהם ציפו
ממני. אז למה הרגשתי את לבבם כבד עליהם בלילות? זה לא מה שהם
רצו?", השושנה סיימה את המונולוג שלה, בדיבור הכבד והאיטי. היא
לא נראתה במצב טוב. האבן הייתה בגוון מאוד בהיר של חום, כשפסים
לבנים דמויי מלח מכסים אותה, משווים לה צורה של שושנה. והיא,
היא רק רצתה כבר לנוח.
"נו כבר, נו כבר, נו כבר. שפכי ת'לב שלך, יש לי עוד אבנים
לראות היום. וואי וואי, לא קל להיות אבן כל כך פופולרית"
"מה קורה איתך? את רוצה כאילו ללחוש את זה לנו, כמו שכל
הדפוקים עושים לאבנים שלהם?"
"טוב, טוב. אני אספר", שושנת המדבר נראתה כבר על סף בכי,
"קרציות... ידעתי שהוא יבחר בי, הדפוק הזה, עוד כשהוא עמד שם,
ליד הדוכן באילת והתלבט. החברים שלו דחקו בו, אבל הרגשתי בנשמה
שלו שהוא החלטי. החלטי בפעם הראשונה בחייו, ואחרי שהכרתי אותו
קצת הבנתי שזו גם הייתה הפעם האחרונה."
"הוא ידע שהוא בא לחפש אבן כל כך לא ידועה כמוך - שושנת
המדבר?", רוז קוורץ התעניינה.
"נראה לך?", שושנת המדבר ענתה לה במהירות, מוסיפה נימה של בוז
בדבריה, "הוא היה החלטי שהוא יקנה איזה אבן. אבל איזו? זו
בחירה שקשה למזל מאזניים.
 בכל אופן, הוא עמד שם, כולו מתלבט, מחפש את האבן עם התכונות
הכי טובות, עם הצבע הכי יפה, עם הצורה הכי..."
"נו!", האמטיסט דחקה.
"הוא החליט לבחור בי, באבן שהתכונה שלה הכי תתרום לו בחיים.
הדפוקה בדוכן כתבה שאני טובה בליצור התחלות חדשות, וזה מה שתפס
את עינו. אתם לא מכירות אותו... הדפוק שלי רצה איזשהו שינוי
בחייו, הוא היה נואש לשינוי, ואחרי שביקור באילת שינה כמעט את
חייו לגמרי, הוא קיווה שבביקור הזה, הוא ישלים את השינוי."
"תגידי לי, למה את מזיינת את השכל? למה את מדברת מסביב כל
הזמן? דברי כבר לעניין, ותתני הרבה פרטים..."
 שושנת המדבר נאנחה בשנית, כשעיניה נוגות מביטות מעלה. ראו
שהיא עדיין מתגעגעת לאותו דפוק.
"אז אתן רוצות לדעת מה היה השינוי שהוא רצה? חשבתי שזה ברור...
הוא היה מופנם כזה, מישהו שכותב את מה שהוא מרגיש במקום להגיד
את זה. הנשמה שלו הייתה טהורה כמה שנשמת דפוק יכולה להיות,
אפילו שתמיד היה מתבדח שהוא "חרא של בנאדם", אם לצטט אותו. הוא
היה... הכל, עולם ומלואו, אבל... רק הוא ידע את זה, כי הוא לא
החצין אף רגש. חוסר ביטחון עצמי, הוא קרא לזה.
 מסתבר שהדפוקות לא אוהבות כאלה דפוקים, שלמרות כל התכונות
שלהם יש להם את החוסר הספציפי בביטחון. הוא למזלו, פגש איזו
דפוקה בביקור הקודם שלו באילת, שגילתה אותו, החצינה אותו. היא
מילאה את החסר. ועכשיו שהוא היה מושלם, הוא היה צריך רק משהו
אחד בשביל להתחבר לאיזו דפוקה, מזל - ואת זה הוא קיווה לקבל
ממני."
בשלב הזה, האמטיסט התנצלה, עד כמה שאמטיסט יכולה להתנצל, ונטשה
את הסיפור באמצע. היא לא אבן רגשנית במיוחד. הדבר לא הפריע
לשושנה להמשיך בסיפורה לקוורץ ולעוד שתי אבנים משועממות.
"הוא הניח אותי על מדף אצלו בחדר, וביקש בליבו אחרי אזה דפוקה
מיוחדת, חברה. אני אבל, הייתי חדשה בכל העסק הזה של הגשמת
המשאלות, אז לקח לי זמן מה לנסות לארגן איזה מפגש אמוציות שכזה
בין שני דפוקים. ואז, אחרי חודש בערך, אני לא יודעת עד היום
בדיוק למה, הוא העביר אותי לידידה מהבסיס בו הוא משרת,
שלהפתעתי רצתה את אותו הדבר כמוהו בדיוק, חבר.
 אחרי כמה שבועות החלטתי שבשביל להגשים את הבקשה, אני צריכה
להעביר אותה למקום שונה מעט, אתן יודעות, התחלה חדשה. ובאמת,
העברתי אותה תפקיד, שגרר אחריו איזור מחייה ועבודה שונה בבסיס.
שם כבר היה לי הרבה יותר קל להפגיש אותה עם איזה דפוק חביב.
והנה... היא קיבלה את שרצתה - חבר.
 הדבר המצחיק יותר היה, שברגע שהדפוק שהיה שלי גילה שיש
לדפוקה שלי חבר, גם הוא השיג לעצמו איזה חברה, ודי מהר אפילו"
"זהו? סוף סיפור?"
"אני מפחדת שכן"
"מפחדת, למה?", הרוז שהייתה מומחית בענייני אהבה לא הבינה מה
רע בעובדה ששני דפוקים התחברו עם שתי דפוקות.
"כי בתוך ליבם, הם לא מרוצים. אין את ההרגשה הטובה הזאת
שמתרחשת כאשר משאלה מתגשמת. ואני לא מבינה למה..."
"תגידי, ניסית ככה, לחבר בין הדפוק שנתן את האבן לדפוקה..."
"שקיבלה אותה?", השושנה קלטה את הטעות שהייתה, "נכון, נכון. את
צודקת... אני... אני... תמיד יכולה לנסות לשנות"
"ו... ? כאילו מה? תשימי סוף ליחסים שלהם עכשיו?"
"אל תשכחי, רוז קוורץ מתוקה, את המומחיות שלי", הביטחון חזר
לאיטו לשושנת המדבר, "כי כל סוף הוא התחלה חדשה..."