פעם, לפני המון המון המון זמן, חיה לה מכשפה כחולה למדי. כשאני
אומרת כחולה למדי, זה לא אומר שלא היה לה חתול שחור, כמובן,
אלא שלזה שלה היו עיניים כחולות (קראו לו אזול החתול.) כשאני
אומרת למדי, זה לא אומר שלא היה לה מטאטא מעץ, רק הקש שלו היה
כחול. חוץ מזה הייתה לה כמובן גם שמלה כחולה, נעליים בכחול
כהה, וכובע שפיצי בכחול סגלגל. כמו שאמרתי - כחולה למדי. שמה
היה סלסטה.
בכל מקרה, המכשפה הזאת חייתה לה חיי מכשפות רגילים למדי. כשאני
אומרת למדי, זה לא אומר שהיא לא הייתה שולקת צפרדעים למשקה
כחול ירקרק -  להפך.
עד שיום אחד נמאס לה נורא. החיים שלה, למרות שהיו רק למדי
רגילים, היו רגילים לה מידי, והיא החליטה לשם שינוי לנסות
לעשות משהו טוב, או לפחות טוב למדי. אבל מעשים טובים, למרות
שלאנשים רגילים למדי, כמונו, נראים דבר פשוט וקל לביצוע
(למדי), למכשפות רעות במיוחד זה כמעט משימה בלתי אפשרית.
סלסטה החליטה להשקיע את כל כוחה כדי לגלות איך עושים דבר כזה.
בספר המכשפות הגדול למדי שלה היה כתוב שצריך להרגיש רחמים כדי
לבצע מעשה שכזה, סלסטה לא ידעה מה זה רחמים, אבל החליטה לנסות
ופתחה מילון אבן מכשפן בכרך ר', אבל המילון כתב תחת הערך
'רחמים' - חה חה חה.
כצעד ראשון היא שלחה את החתול אזול לחפש יצור במצוקה. אזול מצא
עכבר מבוהל, והביא לה אותו (כמעט שלם לגמרי...), סלסטה התבוננה
ביצור מעורר החלחלה, ולא הרגישה רחמים כמעט בכלל. היא הוסיפה
אותו למרק היומי.
משאזול החתול נכשל במשימתו סלסטה התרגזה במיוחד, היא רצתה
להוסיף גם אותו למרק, אבל ידעה שאין הרבה חתולים שחורים עם
עיניים כחולות למדי.
היא החליטה שאין מוצא ויצאה לבדה לעולם. בעולם של לפני המון
המון המון זמן לא היו כמעט בכלל דברים רעים. פיות הסתובבו
חופשי, נסיכים העירו יפיפיות משינות משונות, הרע היחיד נגרם
ע"י מכשפות - והרעה מכולן הייתה סלסטה. סלסטה הלכה לבקר את
פיה, חברה שלה, שפעם הייתה מכשפה וחזרה בתשובה (בימיה הרעים
קראו לה פויה, כשהמירה את דתה הורידה את ה-ו). היא רצתה להבין
מה זה רחמים, ורצתה לעשות מעשה טוב למדי, ובעיקר רצתה לגוון
קצת את הרשע.
פיה הייתה מופתעת לראות את סלסטה, ואת אזול  (מוכה עם עיניים
קצת כחולות מכרגיל) מדדה אחריה. פיה הראתה לה את כל הבגדים
הורודים שלה (סלסטה כמעט הקיאה), את הפרחים בגינה (שהדיפו בושם
חזק שסיחרר אותה)  ואת הנהר הזורם בחצר (בו נהגה לטבול לפעמים
כדי להרגיש טובה יותר). פיה הציעה לסלסטה לאכול, אבל הסבירה
שהתפריט היומי שלה הרבה פחות מגוון, ויש כל מיני איסורים על
אוכלים שונים, במיוחד אסור לאכול חפים מפשע. סלסטה סירבה
להצעה, ושאלה את פיה לעצתה, פיה אמרה לסלסטה שרחמים זה הרגשה,
תחושה כזאת שגורמת לך לרצות לעזור למישהו מסביב, סלסטה לא
הבינה. פיה הציעה לנסות להביא לה את שבעת הגמדים של איזה אחת,
שילגיה, כדי שיספרו לה על חברתם. הגמדים בכו, וסיפרו שכבר כמה
שנים שאהובתם ישנה, והכל בגלל מכשפה אחת שלא אהבה לבן (כנראה
שהיא אהבה כחול, אבל זה לא ברור...) סלסטה ידעה מה יכיל התפריט
של יום המחר.
פיה הציעה להביא אחת, סינדרלה, שאמא שלה מרשעת למדי. סינדרלה
בכתה ובכתה ועוד קצת, ובקושי הצליחה להוציא מילה, פיה הבטיחה
לעזור לה, וסידרה לה דלעת חלולה, סלסטה ידעה שהדלעת תתאים
למרק. פיה צעקה והתרגזה כשסלסטה לקחה את הדלעת, אבל סלסטה כבר
נעלמה על המטאטא.
היא חזרה לממלכתה, מכירה בעובדה שהיא כבר לא תחזור בתשובה,
שהיא כבר לא תדע רחמים, ובעצם שמשימתה נכשלה למדי. כשאני אומרת
למדי אני לא מתכוונת שהיא הצליחה אפילו קצת - להפך, אלא שעולם
הרשע עדיף למדי  על עולם הטוב המשעמם, במיוחד כשיש מרקים כל כך
מעניינים.