תום ישב על הספסל הציבורי בגן-העיר וקרא את העיתון של היום.
כבר היה לילה, מספיק לילה כדי שהאנשים היחידים שיהיו נוכחים
במקום יהיו אלה שבכלל לא איכפת להם מכלום. לא איכפת להם ממה
שיקרה להם מחר, ובטח שלא איכפת להם מהחיים של תום. הם היו
עוברים מידי פעם ליד הספסל וזורקים הערות לעבר בן ה-19 שישב
וקרא את העיתון של הבוקר. אחרי שלא קיבלו התיחסות מיוחדת,
והחליטו שהרבה יותר כיף להציק לנערות בתולות שחוזרות ממסיבות
פרועות, הם הלכו. ובתוך השקט של הלילה היה קשה מאוד שלא לשמוע
את הצעדים והקולות שהם השמיעו.
גם בלי הרעש האין-סופי שלהם הוא לא היה שומע אותה. היא הייתה
יותר שקטה מהשקט עצמו. אחרי אימונים של 4 שנים שלמות בהן הדבר
היחיד שהיא עשתה זה ללמוד את אמנות ההתנקשות, אפילו תום לא
יכול היה למנוע ממנה להגיע אליו. היא התחבאה בצללים, דאגה לא
לדרוך על עלים יבשים ובקושי נשמה.
היא עמדה ממש מאחוריו, הסכין כבר מוכנה לשסף את גרונו האצילי.
היא חייכה. למרות שהייתה לה סיבה טובה להאמין שהפעם היא תצליח
להרוג אותו, נועה עדיין לא הייתה בטוחה בכלום. אם תום אף פעם
אי אפשר להיות בטוחים.
כל השבוע הדבר היחיד שהיא יכלה לחשוב עליו היה איך הכי מתאים
לתום לעזוב את העולם, ובגלל שמרכבות האש של אלוהים היו תפוסות
ליום חמישי קריר זה, היא הסתפקה בסכין הכסופה שלה ששיספה
אין-ספור גרונות. אף אחד מהם, דרך אגב, לא היה יפה כמו הגרון
של תום.
בינתיים תום בהה בכתבה חסרת תוכן שניסתה לדון בבעייה ההולכת
וגדלה של חברי כנופיות בישראל. הוא עזב לשנייה את העיתון
והחליט לבצע מעקב צמוד על זוג קשישים שעברו בשביל שמול הספסל.
דבר אחד משך אותו להסתכל על הישישה לבנת השיער שעברה מולו -
העיניים שלה.
הוא ראה שהיא עברה הרבה בחיים. "בטח כנופיות" הוא גיכך לעצמו
כשהסתכל על התמונה של הנערה הצעירה בכתבה בעיתון. העיניים שלה
היו מכוסות במלבן שחור והיא טענה ש"ברגע שאתה נכנס לכנופייה
אתה לא יכול לצאת".
גם הזקנה ידעה את זה. היא ידעה הרבה דברים, אבל אסור לה להגיד.
כי ברגע שאתה בכנופייה אתה לא יכול לצאת. הי הי. אם תתערב
בעיניינים של הכנופייה, גם אם אתה כבר זקן, הם לא יעזבו אותך.
לא. אסור לך להגיד כלום. אפילו אם אתה יודע שמישהו הולך למות,
אסור לך להגיד.
תום שוב הסתכל על הזקנה. אם אתה יודע שמישהו הולך למות...
בתוך שניות בודדות עברו בו כל כך הרבה מחשבות, הוא כמעט שכח
שהוא אנושי. הבושם של נועה הגיע אליו, הידיעה שגם הפעם הם
ייצאו שווים, תנועת הברדלסהמהירה שלו, העיתון שהתעופף למעלה
כאילו מכסה את הסצינה שעומדת לקרות, הסכין שהוא בעצמו קנה ("כי
זה מה שיהרוג אותי בסוף") משאירה בו חתך דק, טיפות קטנות של דם
נוזלות במורד צווארו, האקדח שלו נשלף במיומנות רבה מהשרוול
הימיני של המעיל השחור, הסכין ננעצת בכוח רב בספסל, יד עדינה
ומהירה שולפת אף היא אקדח ומכוונת אותו ישר אל ראשו ובעיקר הוא
הרגיש את החיוך שלה. בכל חלק וחלק בגוף שלו, רק החיוך שלה. גם
הפעם היא לא הצליחה, והיא הייתה מאושרת.
העיתון התעופף לאיטו ונחת על המדרכה ליד רגלה של נועה. היא לא
הנידה עפעף ורק המשיכה לחייך.
הם עמדו ככה לפחות דקה, כל אחד מכוון אקדח לקודקודו של האחר.
בסופו של דבר היא נשברה, היא תמיד נשברה ראשונה.
"מה קורה תומי?" היא אמרה והכניסה את האקדח חזרה לחגורת
המעצבים שלה.
תום נאנח בחיוך, החזיר את האקדח למקומו והרים את העיתון.
"הם שוב מדברים על כנופיות" הוא הודיע לנועה כאילו מתנצל.
"כמעט הצלחת הפעם".
"אתה עדיין בחיים" היא אמרה וצחקה "מדמם, נכון, אבל עדיין
בחיים"
תום שם לב לדם שהתחיל לנזול על החולצה הלבנה שלו. 'זה ישאיר
כתם', הוא חשב.
"תיראי מותק" הוא פנה אל נועה שהתחילה בינתיים לגלף סיסמה
מטופשת על הספסל "אף אחד מעולם לא הצליח לגרום לי לדמם." הוא
שתק רגע והוסיף "אף פעם. את משתפרת מיום ליום"
נועה רק חייכה והמשיכה לגלף.
"אז זה נכון?" הוא שאל אותה אחרי שתיקה ממושכת
"מה נכון?" היא שאלה, היא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון. זאת באמת
הייתה הפעם הראשונה.
"שאנחנו צריכים לחסל אותו" תום אמר והסתכל על הנערה שהתעקשה
להתחמק מהמבט שלו.
"אף אחד לא מחייב אותך לעשות שום דבר" היא אמרה בקול מתנשא
"אתה יכול ללכת מתי שאתה רק רוצה".
שניהם ידעו שזה לא נכון. ארבע שנים שהם כבר נמצאים בראש רשימת
המחסלים של המוסד. וכשמר גלסמן מתקשר אליך אומר לך שנשיא ארה"ב
הולך לבוא לביקור בירושלים, ושאתה צריך לגרום לו להפסיק להתערב
לישראל בענייניה הפוליטים בכל דרך שהיא, זה משתמע לצד אחד
בלבד.
"נועה אני לא מאמין שאת כל כך קרה, את לא יכולה לרצוח את נשיא
ארצות הברית"
"ממתי אתה נעשית כזאת אמבה?" נועה שאלה אותו וקיפצה על הספסל
כשהיא מראה כושר שיא וגוף מושלם.
תום התיישב ליד שותפתו למעשי הרצח הנתעבים שביצע בעבר. היא
הסתכלה על בניין מרוחק וניסתה להרגיע את הדחף העז שלה להתנפל
על הגבר שישב לידה, להפשיט אותו עד שישאר ערום כמו ביום
היוולדו ולעשות איתו אהבה לאור הירח.
למרות שהם לא שינו נושא באופן רישמי תום ידע שזה יהיה ברור על
מי הוא חושב עכשיו. גם נועה חשבה עליו. האדם שגרם להם להיות
כאלה.
"אז מתי הוא בא?" תום שאל את תוך הלילה, לא ברור את מי.
"ממש עכשיו" ענה קול גברי בוגר מאחוריהם.
"שלום מר גלסמן" תום ונועה אמרו ביחד במין קול מתוק שכזה.
וצחקו בינם ובין עצמם.
"שלום מלאכי מוות שלי" מר גלסמן ענה לשני בני הנוער שהוא היה
גאה להעסיק. הוא הסתכל על חולצתו המוכתמת בדם של תום.
"אני ממש לא מבין אותכם" הוא אמר בקול רציני לשני הילדים. "אתם
הרי לא עושים את זה בתור משחק. אם הוא לא היה זז את באמת היית
הורגת אותו"
"נכון" נועה הסכימה
"למה?" גלסמן לא יכול היה שלא לשאול את השאלה הבלתי נמנעת.
"אתה מבין," תום התחיל, "אם היא תצליח להרוג אותי, אז אין טעם
לחיי"
סימני השאלה שפרצו מפניו של גלסמן לכל עבר הכריחו את נועה
לנסות ולהסביר.
"כל מערכת היחסים ביננו מבוססת על העובדה ששנינו מוכשרים בדיוק
באותה המידה. אם הוא יוכל להרוג אותי, אז אני כבר לא בטוחה.
עכשיו בגלל ששנינו משתפרים כל הזמן, אין לנו שום אפשרות
להעצר."
"אם אני לומד טריק חדש" תום המשיך "אז נועה חייבת מייד ללמוד
את טריק הנגד כדי שהיא תוכל להישאר בחיים"
"קפיש?" נועה הסתכלה על גלסמן
"בערך" גלסמן התיישב על הדשא מול הספסל.
"אז זה מה שהולך לקרות" הוא התחיל ברגע שהבין שאף אחד מהם לא
רוצה להיכנס איתו לשיחת חולין, וששניהם שונאים אותו בערך באותה
המידה שהוא מפחד מהם. "אתם תהיו שני בני הנוער שממונים מטעם
מועצת התלמידים הארצית לברך את הנשיא. תחזיקו פרחים, תלבשו
לבן, בדיוק כמו שאתם אוהבים." הניסיון הנואש לבדר את זוג
הצינים הצעירים לא ממש הצליח לגלסמן המזדקן ואחרי כמה שניות,
כשהוא ראה שהם אפילו לא מחייכים מתוך נימוס הוא המשיך.
"יהיו כמה רגעים שתעברו את שרשרת שומרי הראש שלו ותגיעו אל
הנשיא ישירות כדי להגיש לו את הפרחים ונשיקה. במקום זה אתם
מביאים לו כדור בראש"
"ואז כל המשטרה עלינו ואנחנו בכלא עד סוף ימי חיינו" תום המשיך
את התסריט הדמיוני.
"רק אתה יקירי, אני עוד לא בת 17, עוד קטינה אני אהיה בכלא
אולי שנתיים וגם אז בתנאים של בית-מלון ארבעה כוכבים." היא
קרצה לתום והסתכלה על גלסמן.
"מתנהלת עלי עכשיו חקירה" גלסמן הודיע "עוד חודשיים שלושה הם
יגיעו בדיוק לכל הדברים ה...לא ממש חוקיים שאני עושה בזמני
הפרטי. הכל יהיה עלי, אני במילא הולך לבלות בכלא שמור את סוף
שנותי אז לפחות שאני אגמור בגדול"
"סגן ראש המוסד משדל בני נוער לבצע רציחות המוניות באיומים על
חייהם וחיי בני משפחותיהם. האמת על רצת נשיא ארצות הברית" נועה
ציטטה את גולת הכותרת של העיתון שיצא בעוד זמן לא רב. "אמנם זה
לא כנופיות, אבל זה יכול לעבוד" היא הסתכלה על תום שגילגל את
עיניו וחייך את החיוך המתוק שלו. נועה שלחה לו נשיקה באוויר
ותקעה בגלסמן מבט נוקב.
"גלסמן" תום אמר. " אתה מודע לעובדה שכרגע קבעת את מותך?"
"כן" הגבר אמר במבט מקבל ולא ממש ידע למה הוא מסכים. "אתם
כמובן צריכים לדאוג להביא את הנשק, כידוע לכם הולכים לבדוק
אתכם בערך 5 דקות לפני שאתם נפגשים עם הנשיא"
"אוקיי" תום אמר בזמן שמוחו התחיל לעבוד בגלגלים הרגילים של
חשיבה אינטנסיבית ואסטרטגית. "נועה את דואגת להביא את המזוודה
השחורה לשירותים של הבנים בתוך המרצפת הרגילה."
"no can do dear" נועה הודיעה באנגלית במבטא מושלם. "אנחנו
פוגשים אותו באזור D. השירותים, כפי שאתה יודע יקירי הם באזור
A. ויהיה מלא שם באנשים, שלא לדבר על שומרים, שאתה יודע שלפי
הסידור שמירה וההוראות שהם יקבלו בעוד יומיים לא יתנו לך לעבור
את זה בפחות מרבע שעה. יש לך שלושים שניות."
"אני מדבר על השירותים הישנים, אלה שנמצאים מחוץ לחומות" תום
אמר והסתכל על נועה במבט מלא משמעות.
"תום פעם אחרונה שעשית את זה התרסקה לך חצי מהרגל. אני מבטיחה
שלא יתנו לך לברך את הנשיא ברגל שבורה ומכנסיים לבנים שמתמלאים
בדם בתאוצה קבועה."
"הפעם זה לא יקרה" הוא אמר וסגר את הנושא.
"מה לעזאזל קורה פה?!" גלסמן סוף סוף מצא את מיתרי הקול שלו,
ובעוצמה שלא הייתה מביישת אפילו את קורט קוביין. "מאיפה אתם
יודעים את כל זה? עוד לא אמרתי לכם מה החבר'ה שלנו עושים, שלא
לדבר על מה שהשומרים האמריקאים עושים"
"אוי באמת, אני כמעט נעלבתי" נועה הסתכלה על גלסמן בעיניים
נוצצות "אתה באמת חושב שאתה משלם לנו כל כך הרבה רק על
תחמושת?" היא הסתכלה על תום. "תומי..." היא אמרה עם מבט מלא
משמעות בעיניים.
"גלסמן אני חושב שכדאי מאוד שתשתוק עכשיו ותיתן לנו לעבוד" תום
אמר ושיפשף את הרגל שלו, הוא כבר יכול היה להרגיש את הנפילה
מהחומה שהולכת, כנראה, לשבור לו את הרגל.
"אז אני דואגת שיהיה נשק בשירותים, ואתה דואג שיהיה לי אקדח
וסכין כשאנחנו עומדים מול הנשיא" נועה סיכמה את הפגישה. תום
הנהן להסכמה והילדה שחורת השיער קמה כדי ללכת.
"רגע" גלסמן החליט לשבור את צו השתיקה שהוטל עליו, אני פה
הבוס, הוא אמר לעצמו והחליט לקחת את ההגה בידיים. "אתה לא רוצה
לדעת איך או מתי היא הולכת להביא את הנשק?" הוא שאל את תום "או
איך הוא אמור בשלושים שניות לברוח מהשומרים ולהביא לך סכין?"
אל נועה.
"לא" הם אמרו ביחד ונועה נעלמה לצללים בדרך הביתה.
"טוב" קולה של נועה הידהד בדירתו של תום מהספיקר של הטלפון.
"למרות שאני ממש לא יודעת איך אתה יכול לסבול אותו כל כך הרבה,
אני מסכימה להשאיר את ההתנקשות בו לזמן יותר דראמטי"
"גלסמן צריך עוד לחיות, הרי את יודעת טוב מאוד שימצאו עלינו
נשק כשנצא מנתב"ג וצריך מישהו להאשים, והוא צריך להיות בחיים
כדי שזה יהיה כיף." נועה צחקה בקול דרך קווי הטלפון של תל-אביב
וליטפה את החתול השחור. היא בהתה בתמונה של תום שהייתה תלוייה
לה בחדר כבר 4 שנים.
"תומי בהצלחה" היא אמרה ושלחה נשיקה באוויר לתמונה. "להתראות
מחר."
"ביי" תום אמר והלך ללחוץ על הכפתור של הטלפון.
"תום חכה שנייה" נועה אמרה ברגע האחרון. הייתה לה הרגשה שמשהו
לא בסדר עם תומי שלה.
"מה?" הוא שאל בקול יבש
"אני אוהבת אותך" נועה הוציאה את המילים מהפה ואחרי כמה שניות
בהן תום לא הגיב היא כמעט התחרטה שהיא לא שמרה אותן בפנים.
"גם אני אוהב אותך נועה" תום אמר לבסוף.
נועה נתקה את הטלפון.
"תפסתי אותך" היא אמרה לתמונה שעל הקיר. "אין לי מושג מה לא
בסדר איתך יקירי," היא הודתה באשמה "אבל יש לי הרגשה שהנשיא לא
יהיה היחיד שירצח מחר" היא צחקה והעבירה אצבע על הסכין שלה "אם
בכלל" היא הוסיפה בנימה מסתורית.
תום ניתק את הטלפון וענן שחור נפל עליו. "היא יודעת?" הוא שאל
את עצמו בלי קול.
"יפה מאוד" הוא שמע את קולו של גלסמן מאחוריו. "לא יכולתי
לעשות את זה יותר טוב בעצמי"
"לא יכולת לעשות את זה בכלל בעצמך" תום אמר בקול מתנשא וניגב
את הדימעה שאיימה להחליק על לחיו המגולחת למשעי.
גלסמן לחץ את ידו של תום "אז הכל כמתוכנן נכון?" הוא שאל את
תום. תום עשה 'כן' עם הראש.
"ואל תשכח להרוג את הנשיא בכל הבלגן" גלסמן הוסיף כבדרך אגב.
יום שני. תום נעלם מהנוף לפני 19 שניות בדיוק. נועה, לבושה
בשמלה לבנה שהיא הולכת להשמיד בסוף היום איתרה את גלסמן בשרשרת
שומרי הראש של המוסד הישראלי. השוטרים על סוסים מטופחים להפליא
מרחיקים את הקהל הרחב מהאזור המוכן לבואו של נשיא העולם. 21
שניות, עוד דקה ויגלו שתום נעלם. גלסמן, חובש משקפי שמש גדולות
סימן לה כל מיני תנועות מוזרות עם הידיים שבטח נועדו לעודד
אותה, או להספיד אותה, היא לא הייתה בטוחה. רבע שעה לפני הטקס.
זה הזמן שבו היא משתיקה את המצפון שלה, שלא יעז להפריע לה
בביצוע המשימה. 28 שניות. אין כמעט שום סיכוי שבעולם שתהייה לה
ירייה חלקה לכיוון גלסמן, אלא אם כן... הסקרנות שלו לראות אותה
נרצחת לעיני כל האומה תתגבר על חוש ההישרדות הלקוי שלו. 34
שניות תום עוד לא פה. המטוס של הנשיא כבר מתקרב בנסיעה איטית
לכיוון המדרגות שכמובן, מכוסות בשטיח אדום. 40 שניות בדיוק,
תום מתחיל להתקרב, צולע, אבל לא נורא.
היא זורקת לו חיוך קלוש ומנסה לקרוא את המבט בעיניים, היא
מוצאת שם רק כאב לפי שעה.
"איך הרגליים?" היא שואלת בשקט.
"נראה לי שהברך עלתה לי בכמה סנטימטרים" תום הודיע ושום נימה
של הומור לא הייתה בקולו.
"אם לא איכפת לך יקירי אני הייתי רוצה את סטלה עכשיו" נועה
התייחסה לאקדח שלה.
תום הוציא משהו מהכיס, זאת כנראה הייתה סטלה לפי הזהירות שבה
הוא טיפל באקדח, אבל במקום לתת את הנשק לידה של נועה שהייתה
מושטת לאחור, הוא הדביק אותו לגבה של נועה בדיוק במקום שבו
ירייה תחורר את ליבה הפועם.
"איפה הסכין?" תום שאל בלחש. "את לא מתכננת משהו נכון?"
נועה החליקה את הסכין לידו של תום. כיווץ קטן של פחד התגנב
לליבה. אולי הוא באמת התכוון להרוג אותה? תום השאיר את האקדח
מכוון וטעון, ונועה התחילה להיכנס להיסטריה קלה.
למתבונן הבלתי מאומן היה נראה שתום פשוט שם את ידו על כתפה של
נועה באחוות ידידות, וגם חיוך המאושר על פניה של נועה לא יכול
היה להחשיד אפילו את ג'ק המרטש באיומי רצח, אבל גלסמן ידע
בדיוק מה קורה ולא יכול היה להסתיר את האושר שמילא אותו. סוף
סוף הוא יוכל להיפטר מהחולייה החזקה בזוג הרוצחים שלו, ותום
יהיה שלו לנצח.
לפתע העולם השתתק, תשומת הלב של כולם הייתה ממוקדת על דלת
המטוס שנפתחה, וממנה יצאו שלושה מאבטחים ומאחוריהם נשיא ארצות
הברית בכבודו ובעצמו, ומאחוריו עוד שני מאבטחים. תום ונועה
צעדו בחיוכים קורנים לעבר הנשיא. נועה מחזיקה בידה פרחים
ושוקולד ותום עצומה שנכתבה על-ידי מועצת התלמידים הארצית, הוא
צריך היה לגרום לנשיא לחתום עליה. תום תהה אם גם עצומה זו,
אחרי שתהיה מוכתמת בדם, תהפוך לקדושה מעונה כמו שיר השלום.
חמש-עשרה מטר מהנשיא, עשרה מטרים, שלושה.
"תום אתה אוהב אותי?" נועה שאלה בפה סגור בעוד הם צועדים
ומצלמות הטלוויזיה מכוונות עליהם בקלוז-אפ היסטרי. בזווית העין
היא קלטה את גלסמן מוציא את האקדח מהחגורה ומתחיל לצעוד לעברם.
"כן" תום אמר. זה כל מה שהיא הייתה צריכה. הקוד הזה שנוצר
בינהם במשך השנים. אתה אוהב אותי? אתה לא באמת הולך להרוג אותי
נכון? אם אני אזוז עכשיו ואתן לך היזדמנות אתה תחורר את גלסמן
נכון?
נועה הסתובבה, לרגע כל הארץ ראתה את הבזק האקדח בידיו של תום.
כל המדינה שמעה את יריית האקדח וכל צופי ערוץ שתיים שמעו את
קולו ההיסטרי של השדרן החדש שטען בתוקף ש"נשיא ארצות הברית
נרצח, נשיא ארצות הברית מדמם"
ורק שני נערים עמדו ובהו אחד בשנייה בעיניים חסרות הפתעה,
צוחקים בפה מלא. הוא מחזיק אקדח לראשה והיא אוחזת בסכין במרחק
זניח מגרונו. הנשיא עמד מאחוריהם נפגע בעיקר מההלם. ואחד מר
גלסמן שוכב על ריצפת שדה התעופה עם חצי רגל ומדמם למוות.
עוד ירייה שנשמעה באוויר גרמה לתום ונועה לחזור למציאות.
"גלסמן יקירי" נועה אמרה בקול מבשר רעות והטילה את הסכין
במיומנות שיא לצידו הימיני של גלסמן. הסכין ננעצה בחזהו,
וגלסמן נאנק מכאבים.
"אני לא יודע מה עבר לך בראש כשחשבת שאנחנו באמת הולכים לרצוח
את נשיא ארצות הברית" תום הודיע לגלסמן בעודו מכוון את סטלה
לראשו, "אבל אני יודע בדיוק מה הדבר הבא שהולך לעבור לך בראש."
ברגע זה נשמעה ירייה שלישית לאחר-הצהריים הבהיר של יום שני
חמים זה. כדור שורק מצא את מקומו הטבעי במוחו של גלסמן והרג
אותו באופן סופי. "זה על אמא שלי." תום הודיע לעולם.
"סטלה אלי" נועה הודיעה ולקחה מתום את האקדח המעוצב. תום לקח
ממנה את הסכין כדי שיהיה לה יותר נוח להתרכז. והיא צריכה
להתרכז עכשיו.
"זה" נועה התחילה וירתה כדור לליבו של האיש "על החיים שלקחת
ממני". עוד כדור הפעם לאיבר המין. "זה על כל השקרים שהייתי
צריכה לספר לעולם. זה על כל האנשים התמימים שהרגתי כדי שאתה
תוכל לקנות וילה בסביון" הפעם המטרה הייתה היד השמאלית. "וזה
בשביל תום, אתה יודע, הנער המתוק שהיה צרך לעבור את כל הסבל
הזה רק בגללך, ועכשיו הוא לא יחזור להיות עצמו לעולם". היא
לחצה על ההדק, אבל אף כדור לא יצא. היא זרקה את סטלה על הריצפה
והרימה ידיים. כוחות המשטרה כבר הקיפו אותם ועשרות נשקים היו
מכוונים אליה עכשיו.
תום בינתיים הסביר לנשיא המסכן בדיוק מה קרה, והודיע לו שעכשיו
כבר אף אחד לא ינסה להרוג אותו. לפחות בחמש הדקות הקרובות.
אחרי שהנשיא הנהן בהבנה והודה לתום, הנער החליט שזה יהיה זמן
טוב להתמוטט על הריצפה.
"נועה" הוא צעק בכל גרונו ותוך שתי שניות היא היית הלידו
מלטפת את הראש המתוק שלו ולוחשת לו שהכל יהיה בסדר. בזמן שהוא
מתעלף לו בשקט ועובר לארץ הרגלים הבריאות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.