תמיד יש את המקומות האלה, שאין בהם שום דבר מה לעשות אבל הם
עדין הופכים למרכזי בלויי ענקיים שכולם נפגשים דם. אני אישית
אף פעם לא אהבתי ללכת למקומות האלה, העדפתי להסתגר בבית ולראות
איזה טוק שואו מאשר לבלות איזה ארבע שעות בעמידה ולחפש אנשים
שאתה מכיר. אבל הגיע הזמן שאתה חייב להתפרק והקירות של הבית
מזכירים כבר סורגים בבית כלא ואתה יודע שאם עוד שניה תישאר
בבית, הלך עליך, אתה גמור. אז יצאתי. במרכז הרחוב יש בית קפה
אופנתי שכזה שתמיד אפשר למצוא שם את כולם ועובדה, שגם אני
מצאתי. חברה טובה שלי עובדת שם בתור מלצרית, והנה אני רואה
אותה עכשיו מבעד לחלון, מגישה מילקשייק לחבורת ילדים שחושבים
שאם הם ישארו עד אחרי חצות זה יעשה אותם גדולים. אני ניגשת
אליה ואנחנו מפטפטות דיבורים סתמיים כשברקע צעקות חזקות של שני
נערים מתווכחים. כולם מסתכלים עליהם, מחכים לראות מה יהיה הצעד
הבא ולי כל כך לא איכפת. אני מחליטה להסתובב בחנויות הקרובות
לשם, תמיד היתה לי משיכה עזה לחנויות בגדים ולשאר פוצ'פקעס
שכאלו. אני מגיעה לחנות הראשונה, מודדת מכנס, הוא ניראה עליי
טוב. אם רק היתי לוקחת כסף. ושוב אני שומעת את הצעקות של
הנערים. הם מתחזקות מרגע לרגע. אני עוברת לחנות השניה- מריחה
נירות. יש אימרה רוחנית בחנות, והנה שוב, מזמזמות לי באוזן
הצעקות שכבר הפכו לאיומים רציניים. אני מחליטה להסתובב בדוכנים
הקרובים- מודדת טבעות, שרשראות, מסתכלת על אבנים, הצעקות עדין
צורמות ברקע. לפתע זוג חולף לפני. הבן עם קוצים אדומים כאילו
הגיע הרגע משנקין, והבת עם תספורת מדורגת ואופנתית כאילו יצאה
הרגע מאיזה קטלוג אופנה. הבן מחזיק את רצועת הקולר של הכלב
שהולך לפניהם. מן פודל עדין שמלהיב ילדים. אני מתקרבת אל הזוג,
הבן ניראה מוכר, אני חוקרת אותו יותר לעומק ומגלה שאני מכירה
אותו. זה יריב, יריב מ"לא כולל שירות" התוכנית שהיתי מכורה
אליה בילדותי. הנה האליל שלי עומד לפניי עם חברה וכלב פודל
ואני- שכבר איבדתי שליטה, נזכרתי בחברתי, שגם היא מעריצה אותו
והתחלתי לחזור אחורה כדי לספר לה שהכוכב שלנו פה. למרבה הפלא
גם הזוג מסתובב וכך הגעתי למצב שאני המובילה ויריב, החברה
והפודל אחרי. אני רואה אותה שוב מבעד לחלון, הפעם מוזגת
קפוצ'ינו לשני אנשים לבושים בשחור. אחד מהם מעשן סיגריה, זה
היה טוב בשבילי. ידעתי שהיא לא אוהבת סיגריות ושהיא תמות שאני
אכנס לשם עם בשורה כזו ויוציא אותה מהאויר המזוהם שאליו היא
נחשפה בלית ברירה. נכנסתי למיסעדה. הם עדיין אחרי, פתחתי את
הפה לקרוא לה, להגיד לה שתבוא לראות את הכוכב, ואז שוב- שוב
בקעו הקולות של הנערים אבל הפעם הם היו ממש קרובים והפעם
הקולות כבר לא היו קולות צעקה, אלא קולות עזרה של אחד מהם.
השני כיסח לו את הפנים במחבט. אחרי כל חבטה שלולית הדם שנהיתה
על הרחוב גדלה. הסתכלתי על חברתי, כל האדמומיות שהיתה על לחיה
ירדה פיתאום. היא היתה לבנה כמו שרק שלגיה היתה יכולה להיות.
כל האנשים עצרו את נשמתם. האיש כבר לא עישן סיגריה, הילדים כבר
לא התלהבו מהפודל, והכוכב כבר לא היה כוכב. פחדתי להסיט את
מבטי ממנה. לא רציתי להסתכל על הנערים. התחלתי לקרוא לחברתי:
"על מה את מסתכלת? אל תסתכלי על זה, בואי, בואי איתי, הכוכב
שלך פה, נו זה לא מעניין אותך, הכוכב שלך פה, וגם החברה
האופנתית שלו וגם יש להם פודל, את ידעת שליריב מ"לא כולל
שירות" יש פודל?" אני מנסה להיות בסדר, אבל היתי מאוד קרובה
להתמוטטות. " בואי, בואי אני אוציא אותך מהעשן", המשכתי להגיד
והיא, בשלה. כל הרחוב שקט. את הילדים כבר לא עניין מתי הם
יחזרו. הכלבים לא נבחו, חתולים לא יללו רק קולות החבטה נשמעים
והם היו חזקים מתמיד. ואז- התעוררתי. גיליתי שהכל היה חלום.
למרות שהכל היה חלום פחדתי להביט בחדר שלי. כיסיתי את עצמי עד
מעל הראש, כשרק קצה העין מציצה. אזרתי אומץ וקמתי מן המיטה.
התחלתי ללכת בבית- בבית היה שקט, היתה ממש דממה, דממה שנשמעה
לי יותר מדי מוכרת. אבל לא כמו בחלום זאת היתה דממה אמיתית. עם
כל צעד שעשיתי התזמזם לי באוזן קול חבטה. על כל מבט, טיפת דם
חדשה ועל כל חלום- מציאות.