מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות פוליטיקאית. רציתי להיות
זו שתשנה את גורלה של ארצנו הקטנה, זו שתביא לשגשוג שלא נראה
כמוהו בעולם. רציתי- אבל כולם אמרו לי לא.
בגיל היסודי הביאו לי החברים והמשפחה ברביות ותנורים שכל ילדה
נורמלית וממושמעת היתה מאושרת מהם עד מאוד. אבל משום מה,
בשבילי הם היו רק עוד מכשול בדרכי לפוליטיקה, עוד רמז שניתן לי
מצד המבוגרים לכך שזהו לא תפקידי.
שלא תבינו אותי לא נכון, משחקים אלו העבירו לי שעות של הנאה.
הייתי יושבת בחדרי, ובעזרת הברביות והתנורים הייתי יוצרת
מתכונים שלא מן העולם הזה (אשר מרכיביהם לרוב היו חלקי גופו של
ברבי קן).
כן, הייתי ילדה ממושמעת ומאושרת.
בגיל החטיבה נעשו הדברים קצת יותר מסובכים... משום מה הרצון
העז להיות פוליטקאית לא נעלם אלא אפילו החריף. אך אז כבר
ידעתי, זה לא משחק לנשים. או יותר נכון- לנשים, זה לא משחק.
התחלתי ללבוש עניבות וכובעים אשר אפשר לראות רק בסרטים בריטיים
ישנים, ולא, זה לא עזר לי לא להתחבב על המורים ובטח שלא על
הבנות...
הן לא יכלו להבין את היופי שבלבוש הגברי, הן לא הבינו את הכח
שהוא נותן לך, ובמיוחד אם את בת.
אז לא היו לי הרבה חברות, למדתי לחיות עם זה. ובכלל, מי צריך
אותן עם כל החוקים החברתיים שלהן והישיבה שעות מול המראה.
לפוליטקאית אין זמן לשיטחיות.
ואז הגיע התיכון, עדיין הייתי פריקית מבחינת החברה שכל כך
סוגדת לנורמליות.
לא הייתי פריקית במובן של מישהי ששומעת מטאליקה, וגם לא בתור
אחת שלובשת שחור... הייתי מאלה שלא היית מנחש שאני כזאת, כי
בשביל זה צריך להכיר את הבן אדם- ולמי יש את הזמן, הרצון ואו
את הכוח לעשות את זה?!?
אז המשכתי להיות אני, דורסת כל כך הרבה בשביל להגיע לפיסגה.
הייתי עושה את זה בשקט לפני בחירות למועצה או כל דבר טיפשי
אחר.
מתמזמזת עם אחד, מדברת עם אחר... וכן לפעמים גם יותר. ולא, לא
רק בשביל הקולות, או בשביל העונג בלראות אותם נשברים כשעזבתי,
עשיתי את זה בשביל שאולי זה יתן לי את ההרגשה איך זה להיות הם,
איך זה כשקל לך כל כך.
ניצחתי כמעט תמיד, חוץ מפעם אחת! אבל זה בסדר לא לקחתי אישית.
באותו ערב, הוצאתי את ערכת הוודו שלי, הטלתי כישוף ותקעתי
בבובה כמה סיכות...
למחרת הסתבר לי שהיא שברה את הרגל ולא תהייה חודש, הייתם
צריכים לראות את המבט הכל כך מופתע שהופיע על פרצופי (או
שלא).
המשכתי הלאה, בלי להיקשר אל אף אחד. רק לנצל את האנשים הנכונים
ולעבור לבאים בתור.
היום אני כבר בת 43, נשואה, אם, אך לא ממש פוליטקאית.
יש לי את התואר, אך לא את המשמעות שאמורה לבוא איתו.
איפשהו בכל התהליך, איבדתי את מה שדחף אותי להתחיל ולהמשיך
למען המטרה.
כרגע אני ממשיכה רק בשביל להראות לכולם שאני ניצחתי במשחק לא
לי, אני ממשיכה כדי שבתי בת ה-7 תוכל להגשים את חלומה ולהיות
כל דבר שהיא רק תבחר, אני ממשיכה כדי שהיא לא תאלץ לאבד את
עצמה בתהליך.
אני ממשיכה בשביל שכולם ידעו שהכל אפשרי, אבל לא בכל מחיר...