ההורים שלי ואני הלכנו לבית מפואר עם 12 חדרים, מסדרון גדול,
עם מנורות ענקיות ומסנוורות קצת, ויש גם נשים עם סינרים לבנים
וחצאיות שחורות שעוברות עם מגשים ואוכל מגעיל  כמו אפונה ודג
וכל מיני דברים כאלו( ההורים שלי אוהבים אוכל כזה, אבל הם לא
קונים אותו כי אני לא אוהב אותו וגם אין להם מספיק כסף בשביל
האוכל הזה. אחרי הליכה ארוכה במסדרון התישבנו בחדר גדול שהתקרה
שלו עגולה וגבוהה מאוד  ודודים התחילו לדבר עם ההורים שלי,
הדודים כעסו על  המצב של הפרויקט בשדה התעופה, אבל הם רק
דיברו, לא עשו שום דבר אחר, אימא שלי השוויצה שאני יודע חשבון
ויודע לכתוב, אני עשיתי את עצמי מתעלם ממה שהיא אמרה, חייכתי
ועליתי לקומה הרביעית של הבית, שם ישבתי על ספסל מפואר בחדר
האורחים וחישבתי מספר בעיות מתמטיות, חשבתי על מה שאבא לימד
אותי, הוא לימד אותי שאם למישהו יש שמונה תפוחים והוא רוצה
לחלק אותם בין שני אנשים, אז כל איש יקבל ארבעה תפוחים, חשבתי
והתאמצתי למצוא תשובה, לשאלה דומה לזו שאבא פתר בשבילי, למה
בדרך לכאן ראיתי אדם בלי בית, בלי אפילו חדר אחד, ישן על
המדרכה בלי שמיכה ועכשיו אני יושב בבית מפואר עם 12 חדרים? למה
אין להם מספר חדרים שווה? לפי הפתרון של אבא כל איש צריך לקבל
ששה חדרים. כנראה האנשים האלו לא למדו בבית הספר או בגן, או
כמוני מההורים שלהם, ובגלל זה הם לא יודעים חשבון, ולא חילקו
נכון את החדרים ביניהם. ירדתי לקומה הראשונה שם ההורים שלי
היו, כדי לספר להם על מה שחשבתי, הם אמרו לי שככה זה, שאנחנו
חיים במדינה מיוחדת ואין מה לעשות, אני נהייתי עצוב, אני תמיד
נהיה עצוב שאומרים לי שאין מה לעשות.