אנחנו הנוער. ניצנים ירוקים של מחר. פרחים נבולים של אתמול.
אנחנו רוצים. רוצים ניו-יורק. רוצים הודו. רוצים הביתה. רוצים
כל כך. להיות חלק, להיות שלם, להיות הכול. רצים בסלואו מושן.
צורחים ללא גרון. מדממים דם שקוף. בוכים וצוחקים. מתמכרים.
אוכלים יותר מדי או שלא אוכלים בכלל. אוהבים את עצמנו מאוד,
אבל בעיקר שונאים. מכים ומלטפים. בוכים, אך רק בדומיית הלילה
ובחשכה המנחמת. אנחנו מעמידים פני מבוגרים. עם משקפי-שמש ואודם
וגיטרות חשמליות ונעלי עקב. אנחנו מטפסים הכי גבוה שאפשר, ואז
נופלים. שותים אספרסו כפול. שותים שוקו. שותים ויסקי נקי עם 22
כדורי שינה. וישנים. אנחנו הנוער. לבד. לובשים מדים ולוקחים
נשק ליד ורוצחים בשם האידיאולוגיה. או אפילו בלי. למרות
הזיפים, אנחנו עדיין ילדים. וילדים צריכים להראות ולא להישמע,
אז אנחנו נעלמים. נטמעים. אל תוך גינות הבתים המטופחות. אל תוך
הקירות הלבנים וגדרות העץ. אל התהום של בין מה שאתם רואים ומה
שאתם מבינים. אנחנו הנוער. יש לנו רק את העכשיו. רק את ההווה.
כאן ועכשיו. המחר נסתר מאיתנו. האתמול שייך רק לכם. אנחנו
הנוער. שלכם.