נכתב ביום רביעי, כ"א בחשוון תשס"ב (7/11/01), בשעת ליל
מאוחרת. לשלומם העלום ולמצבם החידתי של שלושת החטופים: בני
אברהם, עדי אביטן ועומר סועאד, אשר הוכרזו כחללים שמקום קבורתם
לא נודע. מי ייתן והתואר ש"יבדל"א" יצטרף לסוף שמם וידבוק בם
עד עולם.

על גבול האיבה השואף לאין סוף
עמדו על משמרתם בנינו הטובים,
בחטף מאלים ובהבזק מעמעם
נלקחו השלושה אל מציאות הדמים

כציפור שנפלה אל תוך פח יוקשים
לא יכלו את נפשם למלט
זכים כבאר מים, טהורים כלבנה
נחטפו על לא עוול או חטא

הלומה הנשמה בתוך הגוף המצומרר
והנפש לא נחה אף לרגע
העין דומעת בקול שבר וזעקה
והלב חש בעוז את מר הפגע

הדגל הגאה מסרב לחצות התורן
הקדיש על קצה לשון עומד מלכת,
הקברים לא מוכנים את בשרם החם לקלוט
והתקווה על הפנים עודה נוסכת

עוד תהלך האם בין ערגה לגעגוע
והאב אל תוך תוגת עצמו אט יישאב
האח והאחות לא ישיגו המרגוע
ובחדר היתום ינום כאב

על שלושה חטופים העולם עומד
או אולי בעצם מתנדנד,
רוחכם כאן איתנו, אך דמותכם סמויה מעין
מלווה בקול ענות שמהדהד

בני, עומר ועדי - בינינו היקרים!
לא נפקיר אתכם עד כלות הנשימה,
נקיז מלוא הדם, נפריש בלי די גם יזע
עד אשר תשובו עם בשורת הנחמה!

אם חיים אתם בינינו, וכך רוצה הלב
לא תהיה שעתכם קלה בין זרועותינו החמות,
אך אם במר נפל חלקנו - ונפחת נשמתכם
בין רגבי אדמת הקודש נביאכם למנוחות.