דווקא ביום שהייתי עצוב השעון העיר אותי בזמן והגעתי לכיתה
אפילו לפני הזמן....
כשנכנסתי לכיתה כולם הסתכלו עלי במבטים מחייכים ושאלו לשלומי.
באותו יום כל החברים שלי הגיעו לבית הספר וישבנו כולם ביחד
וצחקנו.
בדיוק בהפסקה הגדולה השמש זרחה פתאום והיה חם ונעים.
זה היה חייב להיות ככה דווקא ביום שהייתי עצוב.
בדרך הביתה ניסיתי להיות בשמש אבל כל הזמן הצללים הענקיים
שהטילו הבניינים כיסו אותי,בסוף הבנתי שאני לא אצליח להצליח
להיות בשמש אז הלכתי הביתה בצללים.
בדרך ראיתי ילדה קטנה מלקקת סוכריה ומחייכת, החיוך שלה לא
הדביק אותי והמשכתי ללכת הביתה.
כשהגעתי הביתה לא היה אף אחד בבית הרק פתח על נייר צהוב, בפתק
היה כתוב שסבא שלי הבריא ושההורים שלי שלי נסעו לקחת אותו מבית
החולים.
זה לא שימח אותי כי ידעתי שסבא שלי חזק וידעתי שהוא יצא מבית
החולים. אכלתי את האוכל שהם השאירו לי והנחתי את התיק בחדר.
רציתי לנוח ופתחתי את הטלויזיה ופתאום בכל הערוצים מבזק חדשות
מיוחד "נגמרה המלחמה ונחתמו הסכמי שלום" זה לא עיניין אותי
במיוחד אכל המשכתי בכל זאת לצפות במשדרים עוד כמה שעות, פתאום
הטלפון צלצל, זה היה אבא שלי, אפשר היה בקולו שמחה מדהימה ואת
אמא צוהלת ברקע, "שמעת?" אבא שאל אותי בשמחה
"כן....שמעתי" עניתי בחוסר עיניין ואז אבא אמר לי להתכונן כי
הדודים שלנו מארה"ב הזמינו אותנו לביקור עכשיו כששקט שם. הייתי
קצת המום והתחלתי לשמוח כי לא ראיתי אותם המון זמן והתגעגעתי.
סגרתי את הטלפון והלכתי לישון שמח דווקא ביום שהייתי עצוב.