החבר הכי טוב שלי מת ביום שבת בבוקר.
או יותר נכון- החבר הכי טוב שלי נרצח ביום שבת בבוקר. הורעל על
ידי חיה חסרת צלם אנוש נפשי.
אני זוכרת שפעם - לפני שהחבר הכי טוב שלי מת, היינו מטיילים כל
יום! אפילו שתמיד עשינו את אותו מסלול- היינו יושבים אחר כך
ומדברים על הטיול במשך שעות ומדברים על חויות מפה ועד להודעה
חדשה.
כל יום הייתי יוצאת מהבית להסעות של בית ספר והוא היה יושב
מחוץ לביתי ואומר שהוא יתגעגע אליי ומחכה שם עד שהייתי חוזרת
בצהריים.
כשהייתי חוזרת, הייתי לוקחת אותו בידי והיינו הולכים לטיול.
היינו חוזרים לבית, אני הייתי מתיישבת על הספה ורואה טלוויזיה,
הוא היה אוכל שותה משהו ותופס איזה פינה בבית כדי לנוח.
ככה היינו מעבירים את הזמן- לא עושים שום דבר מיוחד חוץ מלשחק
לפעמים, ואז הוא היה משתעמם מהר מאוד וחוזר לנוח. כל יום- אותו
דבר.
ביום שבת בבוקר הוא היה מטייל בלעדיי ובמשך זמן הרבה יותר ארוך
מהרגיל ואז חוזר לבית כדי לנוח. אבל באותו יום שבת, הוא לא
חזר. אני בכלל לא ישנתי בבית וכשההורים שלי הסיעו אותי בחזרה
לבית- אימא התיישבה לידי במושב האחורי וסיפרה לי את החדשות- הם
מצאו אותו מת על המסלול שלו. אני לא רציתי להאמין והתחלתי
לבכות ואת האמת- אני עדיין לא רוצה להאמין אבל אין לי ברירה,
החיים השתנו עכשיו.
וכבר עברו שבועיים, ואני עדיין בוכה לפעמים, לא מעכלת את זה
עדיין. איך אפשר לעכל? עכשיו יש לי חבר טוב חדש אבל זה לא אותו
דבר, ואני גם לפעמים קוראת לו בשם של החבר הכי טוב שלי שמת,
שנרצח. עצוב לי מאוד עכשיו.

זה מוקדש לחבר הכי טוב שלי, שמת, שנרצח. קוראים לו פפיש והוא
נרצח ביום שבת, ה- 10.11.2001. הוא היה בן 12 וחצי כשמת.
קיבלנו אותו כשהייתי בת 4 והוא היה בן חצי שנה ומאז היינו
ביחד, אבל בגלל שכן שאת שמו אני לא יודעת, שכן שכנראה לא אהב
כשכלבים מטיילים ברחוב שלו ופיזר רעל עכברים בכל הרחוב, בגלל
אותו שכן הופרדנו. הייתי עושה הכל כדי לשמוע אותו נובח שוב אבל
הוא כבר שבועיים מכוסה בחול. עצוב לי עוד יותר עכשיו.