ואני עומדת מולו ולא מבינה, וזה כמו לדפוק את הראש בקיר עוד
מאה מיליון פעמים, וזה עדיין יהיה כלום. שום כאב, חסרה.
מביט מופתע , הוא משותק, נוגע לא נוגע, מסתכל - דרכי. כאילו לא
יודע מה הוא אמור לעשות עכשיו. מושיט יד בספק ומרים לי את
הסנטר. מכוון את הפנים שלי אליו ונושק לי. אני מצטער, לא
התכוונתי. זה לא יקרה שוב.

נופלת על הרצפה, הגוף כבר לא מחזיק, כושלת מעצמי. הוא מחזיק לי
ת'יד ומושך אותי בחזרה אל העיניים שלו. "מה את מתיישבת?! אני
סיימתי לדבר איתך?!?!" אני מתחילה לרעוד בלי שליטה. זאת לא
הפעם הראשונה. בוכה, נופלת, כושלת ושוב- בוכה. הוא מתחיל
להיכנס לקריז. לא שולט בעצמו, בהנף יד מרים אותי ומעיף אותי על
הקיר. אני מרגישה איך הגב שלי קורס תחתיי. צורחת כל כך חזק,
מבוהלת ממנו, צועקת עליו תפסיק אבל הוא לא שומע אותי. הוא רק
זוכר שהוא ראה אותי עומדת שם, איתו, וזה כל מה שמשנה לו כרגע.
הבושה שבו, הקנאה שועררתי. ושוב דופק אותי על הקיר. מרים אותי
בחוזקה ומושך אותי לעברו, נעמד בעדינות מאחורי.
"את לא תרמי אותי. אם את לא שלי- את לא של אף אחד אחר."
מוציא את הסכין המתקפלת שלו, ולמרות תחנוני. משסף לי את
הגרון.
ואני מרגישה את הדם זורם, על הבגדים שלי, על הגוף שלי. ואנ כבר
לא יכולה לדבר.
הוא מכניס אותי לשקיות זבל שמסתבר שהכין כבר מראש, וסוגר אותן
טוב עם מסקין טייפ ש-באירוניה מוחלטת, הבאתי לו לפני יומיים
-לפני לפי בקשתו. אחר כך הוא לוקח אותי לקצה הצוק שליד הבית
שלו, משם תמיד השקיף על היד, ולוחש לי דברים שלא שמעתי, כי
הרוח רשרשה בשקיות הזבל.. בסוף השיחה זרק אותי למטה, להתנפץ על
הסלעים. כאילו רחפתי מלמעל וראיתי את זה, ושם- חסרת רגשות.
וכלום. ובכיתי לעצמי על הצוק כשראיתי אותו מתרחק. אולי עשיתי
משהו לא בסדר, אולי אם הייתי אוהבת אותו, יותר, או יותר מנסה
להבין אותו, זה לא היה קורה. כן, זה היה יכול להיות אחרת. זה
הכל באשמתי. אני גרמתי לו להרגש רע. סליחה ערן. סליחה.