New Stage - Go To Main Page

בן סויסה
/
ירוק עד

הוא לא בכה אף פעם. לא בהלוויה של אביו. לא כששני כדורי "דום
דום" פילחו את חזהו של ראש-הממשלה. אפילו לא בטיטניק. הוא לא
יכל להרשות לעצמו מותרות שכאלו. זה הגיע למצב שבגיל 14 אמר לו
הרופא, שאם הוא לא יבכה, העיניים שלו עלולות להפגע, הקרום
העדין עלול להתייבש. אז הוא השתמש בטיפות עיניים. הטיפות היו
כחולות, כמו השמים, וכשהשתמש בהם חשב, שאם מלאכים בוכים, אז
בטח גם להם יש דמעות כחולות. כמו לאבא שלו.

הזכרון האחרון שלו מאביו היה בערך מגיל שש, פלוס מינוס. הם
הלכו לטייל. אביו אהב את הארץ, את הנופים. כל שבת, חוץ מאלו
שבהן לא חזר הביתה, היו הוא, הוריו ואחותו הקטנה, יוצאים
לטייל. בדרך, במכונית הסובארו הלבנה, היו שרים שירי ארץ ישראל,
ואבא היה בוחן אותם בקשר לנופים והמקומות שהשתרעו לפניהם. בפעם
הראשונה שקלט כמה קטנה ארצו, הוכה הילד הקטן בתדהמה. הוא לא
הבין איך זה שבמפה זה כזה זעיר, כשהאופק לא נגמר.

העונה היתה קיץ. השמש היתה חמה, והירוק היה כל-כך ירוק. אולי
טיפה'לה צהוב. כשהיה קטן אהב את הקיץ, אך עתה הפך החורף לעונה
החביבה עליו. הוריו אהבו את האביב והסתיו (ולכן קראו לו
ולאחותו על שמן), ואחותו אהבה וניל. באותו יום שבת אחרון, לפני
המלחמה, טיילו הוא ומשפחתו איפהשהו מחוץ לירושלים. הוא זכר את
הסדין הלבן, כנגד גווניו הירוקים של האחו. את החיוך של אימא
ואת הזיפים של אבא, שעשה לו אווירון ונישק אותו. בדרך-כלל הם
היו עוקצים, כשנישק אותו אביו, אך באותו היום הם דווקא דיגדגו.
באותו יום הכול דיגדג. אימו הנציחה, די במקרה, את הדקות הללו,
במסרטת השמונה מילימטר המיושנת שלה. הסרט הפך לאטרקציה במספר
לא מבוטל של טקסי זכרון. גם הוא.

הוא זכר את היום ההוא, כשלושה ימים לאחר טיולו המשותף האחרון
עם אביו. הוא ישב בחדרו הקטן. על אחד הקירות הלבנים, התנוססה
לה מפה ארץ-ישראל, עם סיכות צבעוניות שסימלו מקומות חשובים
ואתרי טיול אהובים. על הקיר שמנגד, התנוסס לו דגל ישראל.
איכשהו אך פעם לא נאגר אבק על אף אחד מהשניים. על מדפי ספרייתו
ניצבו להם ספרים רבים. התנ"ך, סדרת "גיבורי המקרא" החביבה עליו
ושאר ספרים. הוא בדיוק ישב וקרא ב"שמשון הגיבור" (כרך 9 של
"גיבורי המקרא"), כשנשמעו הדפיקות על הדלת. הוא כבר הכיר את
הסיפור היטב. אביו לימד אותו לקרוא כבר מגיל ארבע, והייתה זו
הפעם המי-יודע כמה שקרא בספר זה, החביב עליו. עיניו הקטנות
ליוו בשקיקה את המילים. מוחו הצעיר טווה תמונות של קרב ואש.
הוא כמעט יכל לשמוע את זעקות הפלשתים, כשזעזע שמשון את יסודות
המקדש. "תמות נפשי עם פלשתים" זעק שמשון, אך המשפט נבלע בצליל
צעקתה של אימו, מחדר המגורים. הילד הקטן סגר את הספר והחזיר
אותו למדף, למקומו המדויק (מיד לאחר כרך 8, "יהושע בן-נון").

צליל עמום של רגליים קטנות נשמע על רצפת העץ, כשהתקדם הילד אל
חדר המגורים. צעד אחר צעד. חדר המגורים היה מלא באנשים. אנשים
ירוקים. הוא חייך כשחשב על זה היום. כי היום "אנשים ירוקים"
מתייחס, בדר"כ, לחייזרים, אך במוחו של הילד הקטן היה לשם
משמעות שונה. כך כינה את חבריו של אביו לפלוגה. הביטוי "ירוק
מקנאה" התאים להפליא לתחושות הילד הצעיר. הוא קינא באנשים
הירוקים. האנשים הירוקים תמיד היו יפים. והאנשים הירוקים תמיד
צחקו וחייכו. האנשים הירוקים חיו לנצח.

 לפעמים חשב שאבא אוהב את האנשים הירוקים, יותר משאהב אותו,
אך הוא לא העז לומר זאת. הוא תמיד חייך לאנשים הירוקים, גם
כשאמרו לאביו שעליו ללכת איתם מיד, ולעזוב את בנו באמצע המשחק.
גם שאמרו שאבא כבר הלך.

יומיים לפני, ליוו הילד, אחותו ואימו, את אביהם. הם עמדו מחוץ
לביתם, המגודר בגדר העץ הלבנה. אבא נישק את אימא ואת סתיו. אחר
כך הרים את אביב באוויר, גבוה, ונשק לו. לחייו היו מגולחות
למשעי ושום דבר לא דיגדג. שיירות של אנשים ירוקים, חבושים
בקסדות ירוקות, עלו למכוניות הירוקות שלהם ונסעו. כשהתרחק
הג'יפ של אביו חשב הילד כי דומה הדבר לשיירת נמלים. כמו אלו
שמעכו חבריו מחוץ לבית-ספר.

באותו יום קייצי, נשבה רוח קרה. חלונות הבית היו פרוצים
והוילונות הלבנים, עם הדוגמה הירוקה, התנופפו בפראות. כמו שערה
של אימו. שכנה נחמדה לקחה אותו ואת אחותו לחדר. "מה קרה?" דרשו
הילדים לדעת. פניהם הקטנות רציניות לחלוטין. "למה אימא בוכה?"
שאלה סתיו. ידייה הקטנות מאוגרפות בכעס, ועיניה דומעות.
"למה?".

השכנה לא ענתה ועד היום הוא לא הבין למה. הוא זכר איך חברו
הטוב של אבא, ירוק מתמיד, הושיב אותו על ברכיו. הוא חייך חיוך
עצוב ועיניו, היפות והמחייכות, בדרך כלל, לא חייכו. הוא סיפר
לאביב שהיה קרב מאוד קשה. ושהמון אנשים טובים נהרגו, ושאבא עזר
להציל המון אנשים. ושהוא מת. הילד בכה. הוא לא ממש הבין מה זה
אומר, "מת", אך הוא ידע שזה לא הכי טוב. שאולי הוא לא יראה את
אבא שוב.

האיש הירוק הוסיף, כלאחר יד, שהטובים ניצחו, רק בזכות אבא,
ואביב רצה לשאול איך זה שהם ניצחו, כשאבא שלו שוכב six feet
מתחת לאדמה. קר. אבל הוא לא שאל. הוא רק ניגב את הדמעה הבודדה
שנותרה על לחיו, וחייך חיוך עצוב.

בכל אחד מהטקסים בהם השתתף בשנים הבאות הייתה אותה תמונה של
אבא. אותה תמונה, שהוצגה בעיתון, יום לאחר נפילתו. אבא היה
מגולח ומחייך. כמו איש ירוק אמיתי. אבל הוא לא היה ממש איש
ירוק, הוא היה אבא של אביב וסתיו, לא? אנשים ירוקים לא אמורים
למות.

גם היום, עשרים ואחת שנה אחרי, הטקסים מתקיימים. אבל אביב
הפסיק להשתתף בהם. הוא ידע שאם ישמע עוד פעם אחת את "מקום
לדאגה", הוא יפרוץ בבכי. והוא לא יכל להרשות את זה לעצמו. ביום
השנה למותו של אביו תמיד היה יוצא לטייל באיזור ירושלים, אך
הוא אף פעם לא הצליח למצוא את המקום המדויק.

יחסיו עם חברותיו תמיד עלו על שרטון. אפילו עם נועה, שהכירה
אותו מגן-חובה. הוא פשוט לא רצה להסביר למה על קירו מתנוססת
מפת הארץ (עם סיכות צבעוניות קטנות), ולמה יש לו סדרת כרכים
מרוטים של "גיבורי המקרא". או למה, הוא לא מפסיק לצייר בירוק.


היום היה יום חורף טיפוסי, כמו שאביב אהב. היום אמורה לבוא
עיתונאית אחת כדי לראיין אותו. הוא לא ידע למה הוא הסכים. הוא
ישב בחדרו הלבן וחיכה. "שמשון הגיבור" בידו הימנית. בידו
השמאלית, אקדחו של אביו. הוא השתמש בו כסימנייה. אתמול צייר כל
היום וכל הלילה. הכול בירוק. היה זה הציור הטוב ביותר שצייר
בחייו, והוא ידע שמכאן אין לאן להמשיך. עיניו ליוו בשקיקה את
המילים המוכרות. הוא לבש היום את מדיו הישנים של אביו. הם
התאימו בדיוק. עיניו המשיכו לדהור על גבי הדפים ששיני הזמן
ניכרו בהם. גם בו ניכרו שיני הזמן. היום, למעשה, היה יום
הולדתו. הוא לא התכוון לצאת לאנשהו. סתיו התקשרה אתמול בלילה.
להגיד מזל-טוב. הם דיברו שעה ארוכה. טוב, לא בדיוק דיברו. לאחר
מספר דקות השתררה דממה משני צידי הקו. הם ישבו והאזינו לקול
נשימות האחר. הוא ידע שהיא בוכה, אך הוא לא יכל.

אביב סיים לקרוא את הסיפור, והחזיר את הספר למקומו המדויק
במדף. לא היה עוד צורך בסימנייה. הוא החזיק באקדח בידו הימנית.
הוא היה נקי ומשומן, ואביב נתקף בדחף עז לטבול אותו בדלי של
אקריליק ירוק. אך זה עבר. צליל דפיקות עמומות נשמע מכיוון
הדלת. אביב קם באיטיות מהמיטה והלך לכיוון הצליל. האקדח עדיין
נתון בידו הימנית. הוא נעצר ליד המראה, שהיתה תלויה על הקיר,
הצמוד לדלת. הדמות במראה נראתה לו מוכרת. המדים הירוקים,
העיניים המחייכות בעצבות. הוא לא ידע אם היה זה אביו, או אביב.


אך מי שזה לא היה, הוא היה איש ירוק, עד לפרט האחרון.
"מזל-טוב", לחשה הדמות מהמראה. אביב הרים את האקדח אט אט.
הדפיקות על הדלת התגברו. "סליחה?, יש מישהו בבית?". הדמות
המשיכה ללחוש, והלחישה רעמה בתוך ראשו של אביב. הוא רצה להפסיק
את הקולות. "יש מישהו בבית?". האקדח כבר הגיע לגובה המראה.
אביב כיוון את הקנה השחור אל הדמות. הדמות צחקה צחוק לבבי.
הלחישות התגברו, וגם הנקישות על הדלת. "אביב?". הדמות המשיכה
לצחוק ואביב סובב את האקדח לכיוונה. הקנה התקדם אט אט אל פיו.
"גם האנשים הירוקים מתים", לחשה הדמות, מחייכת חיוך מלא שיניים
לבנות, מרקיבות. דמעה בודדה זלגה על לחיו השמאלית. הוא הופתע.
הקנה היה כבר נתון בפיו. הנקישות על הדלת נחלשו. הדמעות
התגברו. לבסוף נפסקו הנקישות לחלוטין.

"מזל-טוב" לחש אביב לדמות (או אולי לעצמו), ואצבעו סחטה את
ההדק פעם אחת ויחידה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/11/00 17:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה