לאודי, כמובן

מעט מאוד אנשים יודעים להצביע על הזיכרון הראשון שלהם. הזיכרון
הראשון של אודי היה מגיל ארבע. הוא זוכר את עצמו משחק בכדור
בסלון הריק, ואגב כך שובר כל חוק פולני שנכתב על פני הפלנטה.
כמו כל ילד, אודי היה משוכנע שעתידו המקצועי כשחקן הרכב בנבחרת
תלוי באימונים מפרכים, ומכיוון שהיה זה יום גשום, לא היה מקום
טוב להתאמן בו מאשר הסלון החם והיבש. אודי ליהטט בכדור
במיומנות השמורה לילדים בגילו, ובעט בעיטה מדויקת, היישר אל
האגרטל השחור שאימא שלו אהבה יותר מכל. האגרטל, כדרכם של
אגרטלים, התנפץ בעוז לרסיסים רבים מספור, לנגד עיניו המשתאות
של העבריין המועד. "אימא אמורה לחזור עוד מעט", הוא חשב לעצמו,
ובהעדר תחושת זמן מדויקת (מוכשר ככל שהיה, הוא עדיין לא היה
בקיא ברזי קריאת המחוגים), הוא נחפז לעבודה. הוא אסף את השברים
באדיקות, תוך כדי כמה חתכים אקראיים בכף היד. הוא התעלם מהדם
המטפטף, פרש אותם על השולחן, הביא בקבוק דבק מהארון בחדרו
והתחיל לצרף אותם, אחד לאחד, העיקר שאימא לא תרגיש.
הפולניות, בסופו של דבר, ניצחה את אודי, אחרי שהמים שאימא טרחה
לשים לורדים של יום שישי הרטיבו את השטיח היקר, אבל זו לא
הסיבה שזה היה ונותר הזיכרון הראשון שלו. הסיבה לכך היא שבגלל
ובזכות האגרטל הוא למד את מה שהפך להיות המומחיות שלו - לאסוף
את השברים.
שבע עשרה שנים מאוחר יותר, וממש לא שחקן הרכב בנבחרת, אודי
נפרד מלינוי. הפעם זה סופי, הוא הבטיח לעצמו ולסובבים אותו
(הבטחה רבת ערך בהתחשב בעמידה הנחרצת שלו בהבטחות קודמות מהסוג
הנוכחי). שברי האגרטל השחור לא פצעו את ידו הפעם, כי הם היו
מפוזרים על רצפות חדרים אחרים לגמרי - חדרי הלב שלו. הפעימות
הראשונות באמת כאבו, ופערו בלב מספר חרכים, אבל ככל שהזמן עבר,
דומה היה שהשברים התפזרו במחזור הדם שלו בצורה אחידה, כראוי
לזיכרון שהזמן מקהה. הפעם זה סופי, חשבו אודי וכל הסובבים
אותו. הוא לא יכול שוב לאסוף את השברים, גם אם ירצה.
אבל, כידוע, נסתרות הן דרכי הבורא. רסיס חד במיוחד, שהגיע בדרך
מסתורית ללבו, הזכיר לו את הכאב. הפגישה עם הוריה בבית הכנסת,
ביום שבת, פערה שוב את החורים שהתאחו כבר, ומפה הדרך לשיחת
הטלפון במוצאי שבת לא הייתה ארוכה במיוחד. אט אט עשו השברים
המשוננים את דרכם אל המקום ממנו יצאו, מסתדרים בערמה מסודרת
בניגוד לכל עיקרון פיזיקלי מוכר. כשנפגשו, כדי "לסגור עניינים
סופית", הגדילו הרסיסים עשות ואף שחזרו למענו את צורת האגרטל
המוכרת, מותחים את ליבו עד קצה גבול היכולת, מכאיבים רק כדי
לפתות. "זה אותו אגרטל שאהבת", אמר הלב, כורע תחת המעמסה,
"עכשיו רק צריך דבק".
אודי ניגש לארון בחדר, מחפש את בקבוק הדבק שעד כה שכן בו דרך
קבע. הבקבוק, כמובן, לא היה במקומו. הוא חיטט בקפידה בכל פינה
וסדק, מנסה לאתר את הדבק הסורר.
לו רק היה מפנה את מבטו לאחור, היה רואה אותי יושב על המיטה,
ובידי בקבוק הדבק. לא חשבתי אפילו לוותר עליו בלי מאבק.