מילים כבר לא נוגעות בי
לא שוקעות אל תוך לבי,
הן לא יותירו צלקות
או משקעים בתוך נפשי.
אני כמו חייל מתכת
העומד על המשמר,
אשר נהג לרוץ חופשי
אך הוא עכשיו עיקש וקר.

אין בי הצורך עוד לברוח
להשפיל מולם מבט,
אני כמו מכונה המכוונת
רגשות לפי שלט.
כל העבר נותר מאחוריי
ובתוכי שתיקה,
עוד מעגל תסכול ישן קורס -
נותן לי הפסקה.

אנשים הם כמו רכבת
עוד קרון במסילה,
הם לא עוצרים בתחנות
לא מותירים בי בהלה.
אנשים הם כמו הרוח
הם חולפים כמו הגלים,
נכנסים לתוך חיי
ותוך שניה נעלמים.

אני כמו תוכנה המתעוררת
לעוד יום עבודה,
הזיכרונות הופכים קבצים
ובראשי מעבדה.
כל חתך קטן נמחק
והשקרים פתאום אינם,
מי שבגדו באמוני -
כבר לא אזכור יותר את שמם.

ואין בי פחד, אין בי עצב
אין עוד צורך בחמלה,
מה שנראה כמו קץ כל הימים
הופך להתחלה.
ואני לא ילדה של קש עוד,
מתפוררת למגע...
וגם אם החצים נראים דוקרים
אינני נמוגה.

כי אנשים הם כמו רכבת
עוד קרון במסילה,
הם לא עוצרים בתחנות
לא מותירים בי בהלה.
אנשים הם כמו הרוח
הם חולפים כמו הגלים,
נכנסים לתוך חיי
ותוך שניה נעלמים.