חזרה מאילת, משהו לפנות בוקר, השמים זרועים כדורי גז זרחניים
שמתיימרים להיות כוכבים, אי שם באופק הרים מנסים לגרד את
אלוהים והשמש מחליטה שנימאס לה להיתחבא והיא רוצה לצאת לאור.
ואני יושבת באוטובוס, הסוללות אזלו כבר מזמן ואי אפשר לשמוע
ארכדי יותר. מצב רוח פיוטי נוחת עלי מאי שם אז אני לוקחת עט
ומתחילה לשרבט מילים חסרות משמעות וחושבת על מה, מי, מתי,
איפה, למה, כמה ואיך. מה אני עושה פה בכלל? למה העולם הזה
קיים? בשביל מה זה טוב? ומי זה לעזאזל אותו אלוהים?...
שאלות פלצניות, חסרות משמעות, שאין להן תשובה והן לא יובילו לא
אותי ולא אף אחד אחר לשום מקום. אז למה כל העולם מתעסק איתן כל
הזמן? אי אפשר בלי זה?
רוצה לישון אבל כל-כך לא נוח, רוצה הביתה אבל לא רוצה לחזור
לשיגרת החיים המזופתת הזאת, רוצה כסף אבל לא רוצה לעבוד, רוצה
אושר אבל...לא עושה כלום כדי למצוא אותו.
"מה הטעם בכבישים ללא מוצא?" מה הטעם בחיים ללא מטרה? ולי...לי
אין מטרה! לא משהו מוגדר בכל אופן, לא משהו הרואי, אצילי, ובעל
משמעות. לא רוצה לעזור לרעבים בסומליה! לא רוצה לפעול למען
איכות הסביבה! שונאת זקנים שטוחנים לנו ת'שכל בסיפורי הפלמ"ח!
לא מאמינה בשלום כלל עולמי!
רוצה לשבת לי בזולה, על חוף הים באילת, לשמוע מוזיקה מחרישת
אוזנים, לקרוא אתגר קרת ויונתן גפן כשכל העולם על הזין שלי,
ולהיות מלכה! רוצה להיות מלכה!
כוכבים מופלצים, מי המציא אותכם בכלל? תראו מה קרה בגללכם,
סיפור חסר צורה, חסר תוכן, חסר משמעות, חסר...
כלום!