לפני כמה שנים עבדתי בנמל הים באילת, בוקר אחד כשסיימתי
לטפל בערמת הניירות שהייתה מונחת על שולחני במשרד, יצאתי
לסיבוב קצר בנמל, עברתי ליד המנופים הגדולים שהיו דוממים.
אוניית משא מיפן עגנה ברציף והקיאה מבטנה את מכוניות ה"סוברו"
בשלל צבעי הקשת, כמה נהגים צעירים ונמרצים מהרו להיכנס לתאיהם
והסיעו אותם במהירות מסחררת דרך הנמל. במחסן היו המכוניות
שהגיעו בחודש שעבר מאובקות כהוגן שלא ניתן היה לזהות את צבעם
המקורי היו כאבן שאין לה הופכין.
משם הלכתי למחסן המכס, דויד, מוכס מבוגר וסימפטי לבוש במדיו
הירוקים  מזמין אותי לשבת לידו.
לא רחוק משם הייתה ערמה ענקית של קופסאות שימורים.
"מה אתה מזמין היום"? שאל והמשיך. "יש אננס, טונה, סרדינים
בקיצור אתה יכול לבחור בכל קופסה שאתה רואה כאן" .
"מה עושות כאן קופסאות השימורים"? שאלתי. "שמו את החתול לשמור
על השמנת"? שחתי לעצמי.
"הם נפלו מהמכולה וקבלו מכה אנחנו שומרים עליהם עד שיזרקו אותם
לים".
לים, למה לים? שאלתי.
"תשאל אותם, את האחראים, אני בורג קטן במערכת"
"כך מזהמים את המפרץ?" אמרתי.
"הם זורקים אותם בצד הירדני...מה זה חשוב, עזוב אותך, איזה
שאלות יש לך היום , אתה רוצה אננס? גמגם.
"שיהיה אננס". אמרתי.
דויד מוציא מכיסו אולר קטן ובוהק ובו פותחן קופסאות קטן ופותח
במומחיות רבה את קופסת האננס שמילאה את החדר בריח אננס מרענן.
ציפורים מצייצות ומשמיעות הד חוזר במחסן הענק ואני בדימוני
החולני, מדמה שאנו נמצאים ליד החוף באיזה אי טרופי באוקיינוס
האטלנטי בערסל מתנדנד. ואלה לא פחות מלהקת תוכים צבעוניים
העוברים ביעף מעלינו, ריח האננס שיכר אותי  כאילו היה זה אננס
טרי.
"קח מזלג מה אתה חולם לי על הבוקר, זה משהוא האננס הזה כבר
פתחתי שתי קופסאות " אומר דויד .
"זה באמת טעים" אמרתי, מלקק את השפתיים.
(לא פעם התגלגלו קופסאות סרדינים עד לפתח משרדי עד שהובאו
לנמל המכולות הסגורות בא הסוף לחגיגות).
נפרדתי לשלום מהמוכס החיכן ו'מהאזור הטרופי'.

הרגשתי קרירות מה והנאה ביום שהיה חם מהרגיל 40 מעלות בצל.

משם עברתי לבקר במשרדי חברת "דיזנגוף".חברה האחראית על השינוע
באוניות. היה להם צופר מיוחד לעובדים. מכונת שתייה שסיפקה להם
שתייה קרה, אחרי ששתיתי כוס ספרייט גדולה שהתמזגה היטב בפי עם
טעם האננס ירדתי במדרגות למשרדי שהיה במרחק כעשרה צעדים משם.
מול משרדי הבחנתי שעמדה לה מכולה חדשה ודלתה חצי פתוחה, לא
היה איש בסביבה הצצתי, מאות ספרים אם לא אלפים היו מפוזרים
בערבוביה. (זאת התרומה לצ.ה.ל מיהודים באמריקה, מוכרים את
הנייר למפעלי נייר והכסף הולך לחייליים).אני מאוד אוהב ספרים
וזאת הייתה ההזדמנות  בלתי חוזרת,  המכולה הייתה קצת חשוכה,
מפתחה ראיתי ספר קטן שמשך את תשומת לבי, שולי דפיו צבועים בצבע
זהב נמשכתי אליו כמגנט, הסתכלתי לצדדים לא הייתה נפש חיה
נכנסתי ישר ולקחתי את הספר הקטן מתוך ערמת הספרים ויצאתי. אף
אחד לא ראה אותי(לא נורא שחתי לעצמי, יהיה ספר אחד פחות בעיסת
הנייר).
במשרד שמחתי על בחירתי המוצלחת, היום התחיל באננס מתוק וטעים
ועכשיו מצאתי את ספר זיכרונותיה של נערה בשם" עליזה טיאבן"
שנולדה בפראג  בשנת 1863!!.
ספר זיכרונות כתוב צכית וגרמנית-עתיקה עם תאריכים ושמות .
פראג 1889 . הכתב מאוד יפה מסוגנן ומסולסל נכתב עם ציפורן ודיו
שחורה שהפכה לחומה אחרי מאה שנה. והנה השמות "פולה פולק"
מגוטמברג תאריך דצמבר 1889. "כמיל פולק" הדוד שלה ועוד דודה
"פני בונדי" ו"אלפרד בונדי" פראג 1890.
בתאריך 5.8.1890. "שוורץ יעקב" לפני שכתב בכתב מיוחד את ההקדשה
"לעליזה טיאבן" עם ציפורן טבולה בדיו שחורה,  הוא העביר שורות
מקבילות על הדף בעיפרון שהמרחק ביניהם סנטימטר אחד בדיוק .
באמצע ספר הזיכרון ציור רומנטי יפה ועדין, שצויר בעיפרון, לקוח
מאגדה בארץ רחוקה, איכר חורש את אדמתו בעזרת פר ומחרשה, אדם
יושב ומחלל, ברבורים, עצים ופרחים מסוגננים משולבים במסגרת
הקטנה. שם הצייר "אוטו דוב" התאריך יוני 1890. פראג.
בבית התחלתי לחפש באנטרנט לפי שמות ותאריכים; עליזה טיאבן,
פראג 1889.ללא הצלחה.

סגרתי את ספר הזיכרון על דפיו החומים שפינותיהם מתפוררים
ושקעתי בהרהורים. אני מחזיק בידי ספר יקר מקורי מהמאה שעברה יש
שם שמות של אנשים שחיו באמת, בפראג בוינה ברוטמברג. מי כל
האנשים האלה?? האם היו מאושרים? לא המצאתי אותם הם חיו באמת
עבדו, חיו ומתו. זה יכול להיות הנושא לספר, לחקור מי האנשים
האלה, האם זה יד הגורל  שבחרתי דווקא את הספר הזה,  נמשכתי
לספר הזה  מתוך מאות ואלפי ספרים. לקחתי רק אותו בלבד אולי כדי
שאוכל לחקור, ולגלות את סיפוריהם של  כל משפחה ומשפחה שחיו
לפני מאה שנה בדיוק.
לא כל דפי הספר היו מלאים, שחתי לעצמי, למה לא להשלים את ספר
הזיכרונות, שדפיו האחרונים יגיעו עד ימינו אנו, לחלק מהדפים
התחלתי להכין פתקים עם שמות מקומות ותאריכים והצמדתי אותם
לדפים הריקים, בעדינות מבלי לפגוע בניר המתפורר.
חלק מהדפים כבר נכתבו אי אפשר לשנות אותם, הם מעלים זיכרונות
מהמאה הקודמת כשהיה טוב לאנשים...ליהודים .

אני אומר, לפעמים זה טוב שיש דפים ריקים כי כמו ילדים קטנים
אנחנו יכולים להפוך אותם לפי רצוננו, לאוניות, לציפורים, אפשר
להוסיף את העונה האהובה עלינו, החלומות הכי כמוסים שלנו, את
הסבל הכי קשה שלנו, רגשות חדשים ראשוניים כמו השחר העולה...או
לצייר עליהם בצבעי מים בהירים נופים כיד הדמיון הטובה עלינו.
אומרים לפעמים שלאושר יש את הצבע של הדפים :  פסטל לרגעים
קשים בחיינו , או קולות של עלים דקים של עץ-זית או קולות של
ציפורים נודדות...חלק מהדפים מזכירים את צבע החול במדבר, חלק
את שטחי השלג הצחורים ,חלק מקומות אבודים , אדמה בתולה
ראשונית...הקשר שלי עם הדפים מזכיר את המגע של רגלי עם הצמחים,
המגע עם האדמה הצחיחה.
הדפים החדשים שלי , יספרו את השנים שעברו, השנים התמימות ,
השנים השקטות ,השנים הרעשניות, השנים האבודות. הדפים יספרו על
ביתי על בית הורי על קשר הדם.
נעביר דף יהיה סיפור חדש , מקום חדש מה שיקשר ביניהם יהיו
התאריכים, המקומות. כל סוף סיפור נעשה "קליק" כמו באנטרנט
ונעביר דף לסיפור הבא.