ישנו כפר נידח
ליד הכרך
ובו גר איכר זקן
העובד את אדמתו.
הוא חורש אדמה
מלוחה מדמעות
ונוטע זרעים של יאוש
במקום שבו האהבה,
הפכה מזמן ליצור כחוש.
בערוגה משמאלו
שתילים של תקווה
מכלים עצמם
אט-אט
עד לאובדן מוחלט.
וביער, הדם ניגר
מליבות העצים,
ושרף כבר אין
גם לא חיים.
פרחים של דמעות
מלבלבים בלא קץ
על ענפיו של עץ
שלא אהב מעולם.
תחת השמיים הקודרים
עומד עץ הגאווה
כולו עירום,
עליו יבשו ועפו,
הוא מאזין לקולות רמיסתם
תחת רגליהם של זרים.
שם, משתרעים שדות שחורים
של חיטים שיבשו והפכו לפחם.
שם, משתרעים כרמים שחורים
של גפנים שהורעלו ביד העולם. |
