אני ועצמי ואנוכי יושבות שם בפינה.
בוהות בעצמי במראה -"שבורה ללא תקנה".
"לא אחת מיוחדת בלי שום יתרון,
זוהרת כמו קצה עפרון".
והיופי שלי, חידדו אותו מזמן.
אני ועצמי ואנוכי שיושבות שם בפינה,
בוהות בתקרה שוב ביחד, בלי שום כוונה.
מרכלות על כל איש שעובר,
רק שלא יעצור לידם,
אבל הן כל כך בודדות, לבדם.
אני ועצמי ואנוכי, שוכבות על הרצפה בפינה.
ובוכות וצורחות ואומרות, חבל על המראה הקטנה.
אין לה חיים, ואין לה תקווה
אין לה בעצם מאום.
ורק אני עומדת בצד,
וצועקת אז מה, אין לה כלום?
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.