לכל אחד יש את הדוד המיוחד שלו.
לי יש את דוד סופרמן.
כן, כן, הסופרמן, ב- "ה" הידיעה.
פעם אחת, ליפני שנה בערך, בפסח, כל המשפחה התכנסה ביחד, מה
שמאוד נדיר אצלינו, לארוחה אצל סבא וסבתא.
דוד סופרמן בא, כרגיל, באיחור.
-"מצטער, היה איזה משבר קטן בהוואי. משהו עם הר געש."
אנחנו סלחנו, כרגיל, והתחלנו במינהגינו המופרעים, אבל זה כבר
סיפור אחר.

משהו בסביבות 12 בלילה יצאנו החוצה לעשן כל אחד את סיגריתו.
דוד סופרמן היה שיכור יותר מאי פעם.
האמת שכולנו היינו שיכורים, אבל הוא- עבר ממזמן את גבולות
השיכרון.
תאמינו לי- אם הייתם רואים אותו- בחיים לא הייתם מאמינים שהוא
סופרמן.
אבאמא לא אוהבים שדוד סופרמן שיכור.
ביכלל, הם מעדיפים להתעלם מהעובדה שהוא סופרמן- כל אחד
ובעיותיו הוא.
שלא לדבר על זה שהוא אוהב להשתכר, לצאת לרחובות ולצעוק, לא
משנה אם זה באמצע הלילה, "אני סופרמן!"
אז הפעם הכל בא בקומפלט- הבנאדם (אם אפשר ליקרוא לו ככה) התחיל
להשתגע וליצרוח בדציבלים שאף אחד מאיתנו לא שמע אף פעם יוצאים
מהגרון שלו - "אני סופרמן! אני סופרמן! אני סופרמן!"
אז ככה הוא מסתובב בכל בת-ים, צועק, ב-2 בלילה, בפסח.
פתאום, משום מקום, למישהו נימאס.
פשוט נמאס, אז הוא לקח את העוזי שלו וירה כמה וכמה כדורים בדוד
סופרמן.
ההוא ישר נפל.
גם כן סופרמן.