אומרים שכל אחד, בכל רגע נתון, מחפש לפחות אחד מהשלושה האלו:
דירה
עבודה
אך בעיקר... אהבה.

ובכן, גם אני מחפש אהבה.
ובחיפוש אחריה בלתי נמנע למצוא (לעיתים קרובות אם יורשה לי )
אכזבה.
וגם הדייגים המוצלחים ביותר חוזרים לחוף עם רשת ריקה,
לא כל צייד סופו שלל.
ואולי בתוך כל החיפוש הזה שכחנו מה אנו מחפשים בכלל ?
ואם שכחנו, הנדע לזהותו כשיימצא, או שנמשיך בחיפוש חסר הטעם
הזה עד שהנפש תצרח וכל המיץ יצא ?

אני לדוגמא, נהגתי לחשוב, שמגע הוא המדד הטוב ביותר לאהבה.
אך, כיום אני יודע כי לא המגע הוא, כי אם הקרבה.
ומגע בלעדייה ריק הוא, קצת יותר מהלב.
קל למצוא בחורה לכל ערב, אך כל כך קשה פשוט למצוא מישהי שתאחז
לי את היד.

קיים בי הרצון לחבוק, ללטוף.
להריח פרחייך, לשמרם, לא לקטוף.
והפיתוי לקוטפם, באגרטל זכוכית לראווה להציגם, הינו פיתוי
גדול.
אך כך גוזרים מוות על הפרח, חורבן על הקשר, מאבדים את הכל...

וחיפושי נמשך,
וככל שנמשך הוא, רק רוצה אני אלייך,
לשאוף שוב את ריחות תלתלייך,
ליפול שבי לרגלייך,
להיות שלך,
רוצה אני בזה כל כך.

ועל כל הזמן שחלף את עדיין הינך בגופי, בליבי, בדמי.
משוטטת בקרבי כמו חיידק, ואכן הינך מחלה מופלאה...
אשר אין לך מרפא .

ואני חסר תקווה,
טפשותי הניסה את זו שאהבה,
ועל כל מאמציי לא תחזור היא אליי.
אהבתי הותירה בה טעם מר.
ולכן אחפש אהבתה באחרת,
מסמרטוטים וגרוטאות בליבי אבנה אשה לתפארת.

ואמשיך לחפש,
עד שיאזל כוחי, או ... עד שימאס.