באפי עוד עומד לו
ריחו החריף,
של בשר נשמתי החרוך,
שנצרב בעלבונך.
כאות קלון,
מתנוססת לה הכוויה,
שטבעת על לוח ליבי.
סימנייה צהובה ביומני.
דבר לא השתנה באמת
מלבד הדפים שנתלשו בו.
כעסי ממיר עצמו לתקווה כנה
שתזכי אי פעם לשותף לדרך
שיאהבך כמו שרק אני רציתי,
כמו שרק אני יכולתי.
למרות שאת, אינך ראויה לכך עוד... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.