ללכת בשביל הזה...
לצעוד בו כושלת...
ללכת בשביל הזה...
כשאני כואבת.
מאוכזבת,
דואבת,
שותקת...
אבל ממשיכה!
ונדמה...
שהשביל אין סופי הוא...
ונדמה...
שהאבנים מתחדדות...
ונדמה...
שרק המוות לבדו
לסיוט הזה קץ ישים...
לסובב את הראש,
להביט לאחור...
האם זה כדאי?
הן שביל ארוך של דם
הותירו רגליי היחפות...
וההצגה להמשך חייבת,
כי אם אעז לשמוח...
אם אעז לומר די,
יבוא אז הבמאי,
ושוב יצליף,
ושוב יכאב!
והנה את דרכי הכואבת שתקתי...
והנה בה המשכתי...
במאי עלוב, שכמותך,
סוף הדרך למולי,
וגם למולך!
לא עוד אופיע בהצגותיך!
לא עוד אתחבר לבמאים נלוזים, שכמוך!
לך שלום,
לך ברכה,
כי תורך בדרך זו לצעוד
ברגליים יחפות!
מוקדש לכם, אין צורך לנקוב בשמותכם, כי הבושה והחרפה ילוו
אתכם, גם בלי שאטרח לחשוף אתכם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.