מרימה את הראש, לא מסתכלת אחורה,
נמאס לחפש את מה שכבר נגמר לה.
מרימה את הראש, צועדת קדימה,
נמאס לחכות למשהו טוב שאולי עוד יקרה לה.

אולי אחרי כל המחשבות, אחרי כל המאמצים,
אחרי כל הרגשות, אחרי כל הריבים,
אחרי הכל היא סופסוף הבינה שזהו לא מקומה,
שהגיע הזמן לארוז הכל בקופסא,
לקחת את מה שבאמת חשוב ולצאת למסע.

מורידה את הראש, חושבת על העבר,
כואב לה שלא יישאר משם עוד דבר.
מורידה את הראש, מזילה דמעה,
כואב לה שלא תוכל לחזור בחזרה.

אולי אחרי כל המחשבות, אחרי כל המאמצים,
אחרי כל הדמעות, אחרי כל השינויים,
אחרי הכל היא סופסוף מבינה שאנשים משתנים,
שהיא לא יכולה לקבל את כל מה שהיא רוצה,
שאולי גם היא השתנתה בעצמה.

מרימה את הראש, לא מסתכלת אחורה,
נמאס לבכות על מה שאין לה.
מרימה את הראש, צועדת קדימה,
נמאס לבכות על מה שהיא הפסידה.

עוצרת רק לרגע,
לנוח מכל המחשבות.
עוצרת רק לרגע,
לזרוק לצד את כל הצרות.
עוצרת רק לרגע,
לשכוח מן האמת.
עוצרת רק לרגע,
להיזכר ברגש שכבר מת.

אולי אחרי כל המחשבות, אחרי כל המאמצים,
אחרי כל הדמעות, אחרי כל השינויים,
אחרי הכל היא סופסוף מבינה שאנשים משתנים,
שהיא לא יכולה לקבל את כל מה שהיא רוצה,
שאולי גם היא השתנתה בעצמה.

מורידה את הראש, חושבת על העבר,
לוקחת משם איתה את מה שעוד נשאר.
מורידה את הראש, מזילה דמעה,
על כל הטוב שהיה, אולי אפילו גם על הרע.

אולי אחרי הכל,
היא סופסוף מבינה שאלו החיים.
אולי אחרי הכל,
היא סופסוף נרגעה.
אולי אחרי הכל,
היא כבר לא בוכה.
אולי אחרי הכל,
היא המשיכה הלאה,
אולי אחרי הכל,
היא בסוף תהיה שמחה.