ביום שישי בלילה, 22:17 ליתר דיוק, התחשק לי לפתע לנגן.הפסנתר
עמד בפינתו הקבועה ולחש לי דברים שרק הוא יודע, הכל בכדי
שאנגן.
ראיתי את ההמשך בעיני רוחי.
אבא ואמא, מנומנמים במיטה עם ספר כרגע, יתנערו משרעפיהם בן
רגע, ומיד כשיתברר להם המצב לאשורו, ישעטו למטה בזעקות. לאבא
יהיה מבט של בעתה בעיניים, והוא יצווח- " מה לעזאזל את חושבת
שאת עושה?", תוך התנשפויות. פניו יאדימו ויחווירו לחילופין,
וזיעה קרה תכסה את גופו. אמא, נסערת גם כן, תשתדל להיראות
רגועה כשתטפח לאבא על זרועו השעירה ותמלמל- " מוטי, קודם כל
תרגע". מיד אחר כך תפנה אלי בהבעה מאשימה ומבולבלת, ותנסה שלא
להסגיר את ההיסטריה כשתשאל- " אז מה באמת הולך פה?".
אני, שלווה באופן מפתיע, אנסה להשיב שבסך הכל התחשק לי לנגן,
אך לא אספיק משום שתוך שניות יציצו לחדר אחי ואחותי, ששניות
לפני יציאתם לפעולת ערב שבת בסניף, יחרידו אותם הצלילים
הנוראים.
"מה קורה כאן?" ישאל בן ה- 17 בקול סמכותי. "שמעתי שמישהו
ניגן, וזה לא יתכן."
"תשאל את אחותך, שפתאום בערב שבת נהייתה לנו מנגנת מדופלמת"
תפלוט אמא כשקולה הופך צורם יותר ממילה למילה, ועיניה מתחילות
להבריק.
"את ניגנת?" ישאל האח, ועיניו, שבתחילה יביעו תדהמה, יחלו כעת
להביע אכזבה עמוקה. ואני אתמה איך הילדון יכול לחוש כזו
עליונות כלפי אדם שרק שנים בודדות קודם לכן הוא העריץ.
מבט זהה יהיה ניתן לקרוא על פניה של אחותי. ודאי שהיא לא תחמיץ
אפשרות שכזו להמנע מחשיבה עצמאית ולאמץ לחלוטין את מחשבותיו
ותחושותיו של האח הנערץ. עצמת הרגשות המאומצים תהיה כה גבוהה
בשבילה עד שתמלמל  "אני לא יכולה לסבול את זה יותר, אני
הולכת", ותטרוק אחריה את הדלת.
האח יחמיר את מבטו המוכיח, ויפנה אל ההורים בדרישה שיבררו אצל
הכבשה השחורה , איך היא מסוגלת לפגוע כך באחותה האומללה ,
שתיאלץ עכשיו להתמודד עם חברותיה הסקרניות.
מיד ירוץ אל מחוץ לבית להרגיע ולשמש משען לאומללה.
דברי האח יזכירו לאבא ואמא היקרים את השכנים הסקרנים בישובינו
הקטנטן ושומר המסורת, שבוודאי שמעו את קולות הנגינה והחלו
במלאכת הפצת השמועה. ואכן, כבשדה קוצים שרוסס בחומר תבערה
ונוקד בצמר גפן, תשמע דפיקה בדלת, והשכנה ממעבר לכביש- חברתה
הטובה של אמא, תשאל בזהירות אם הכל בסדר. פשוט היא שמעה קולות,
ופסנתר, ונבהלה , כי שבת היום- אנחנו מבינים, וזה לא הגיוני.
בעקבות מאורעות אלו יחל אבא לחוש בליבו ויעלה שוב למיטה לנוח,
תוך שהוא צועק שאינו צריך את כל זה, ושנראה מה שאני עושה לו.
אמא תרוץ אחריו להרגיע ולסעוד. השכנה תביט בי מבולבלת ותשאל- "
אבל מה קרה?", ואני , בחיוך קלוש אענה לה- "בסך הכל התחשק לי
לנגן". היא תזעק ותברח מבעד לדלת הפתוחה, כשמלמעלה ישמעו
צעקותיו של אבא- " היא לא בסדר, אמרתי לך ממזמן" ואת אמא נכנסת
לדבריו, כבר ללא נסיון להסתיר את ההיסטריה- " פשוט עובר עליה
משהו וצריך לברר מה".
כל השבת תעבור בניכור כלפי ותחושת אחדות משפחתית עזה של כל
השאר. אבא יחזור מבית הכנסת מבלי לדבר עם חברים, וכמעט ולא
ידבר מלבד הערות כמו " בוקר אחד נקום ונראה שהיא רצחה את
כולנו", בכל פעם שאעבור לידו. אמא תשקיע את יגונה בהכנת סלטים
מפוארים שלאף אחד לא יהיה חשק לטעום. אחותי תבלה את היום כולו
אצל חברות, ובקול רועד תנסה להסביר להן עד כמה קשה לה, ושהיא
לא כמוני, באמת. "אנחנו יודעות" יענו לה שלוש המחבקות עם
הפרצופים הזהים, וימחו את דמעותיה.
האח יאשים את עצמו בירידה רוחנית שהביאה עליו כל זאת, יסדר
היטב את כיפתו העצומה בקדמת ראשו, ויתנדנד מעט עמוק יותר
בתפילה , גבותיו מכווצות בריכוז, ושפתיו לוחשות- "שלח רפואה
שלמה לאחותי,  רפואת הנפש, בין כל שאר חולי ישראל".
כשתצא השבת , וסבתא רוחלה תתקשר לברר בדיוק איך היא עברה, אמא
תפר את הבטחתה לעצמה, ותבכה לסבתא על הכל. סבתא, בדירתה הקטנה,
תסדר את המטפחת, ותתחיל בקריאת כל ספר תהילים, שכידוע מהווה
תרופה לכל. מאוחר יותר היא תתיעץ עם כמה מקובלים ולפי המלצתם
היא תדליק כמה נרות ותזמין בדיקת מזוזות בהקדם האפשרי.
לסבתא פנינה וסבא ציון איש לא יאמר דבר, שהרי מסבא ציון אבא
ירש את מחלות הלב, ועדיף שהם ישארו רגועים.אך משהו בקולו של
אבא ידליק נורה אצל הפולניה, והיא כהרגלה תתחיל לסרוק בראש את
רשימת המחלות הקטלניות ביותר שהיא מכירה ותנסה לנחש מי מהמשפחה
לקה ובאיזו מהן. סבא יטען שהיא מדמיינת , אך למעשה יעלב עד
עמקי נשמתו מכך שבנו האהוב לא רואה לנכון לספר לו על מחלה קשה
במשפחה.
ביום ראשון, לאחר מיחושים נוספים בחזה, כשאבא יגיע לרופא,
יתברר שתחושותיה של סבתא לא היו לגמרי מוטעות, כשהרופא יבשר
לאבא בזהירות שיתכן שהגיע הזמן לצינתור. קש זה ישבור את אמא
לחלוטין ורופאת המשפחה תרשום לה ואליום, שתישן סוף סוף.
האח יבחר סופית בישיבה מרוחקת ביותר לשנה הבאה. " לעולם לא
אצליח ללמוד כמו שצריך קרוב לבלגן הזה" , יסביר.
אחותי תכנס להדרכה בבני עקיבא ותטיף לחניכיה על כך שניתן לצאת
מחוזקים ממשברים.
ואני- אוסיף להתבונן בהם בסקרנות מרוחקת, ולעיתים, כשאשאל,
אסביר שבסך הכל התחשק לי לנגן.


אך החיזיון הוציא לי את החשק לנגן. הלכתי לישון.