עכשיו שנינו עומדים מול החלון,
אני מתרגם לך מבוא בשיגעון
ושולח יד החוצה, אולי עוד היום
אני אקפוץ.
הסוריאליזם מטפטף אלינו פנימה
מסתנן בין הוילונות
מזכיר לי קצת
איך פעם אהבתי לכתוב
היום זה כבר קצת יותר מזה -
אולי עוד היום, אני אקפוץ.
היית לי מוזה...
היית ההשראה שלי.
עכשיו שנינו פורמים את הוילון
ואני מלמד אותך שיעור בלשון
מצ'עמם לי את רוגשת
ואני מתקן - משעמם.
אני אקפוץ, עוד היום.
הסוריאליזם מטפטף אלינו פנימה
זה לא יכול להמשך...
כשאני מלקט מילים אחרונות
שנותרו מאיתנו, באוויר
ונכתבות:
"אולי עוד היום, אני אקפוץ".
עכשיו שנינו נוברים עמוק בארון
ואורזים שלוש מזכרות מטונפות
ומחנק אחד אפור בגרון.
אל תלכי לי.
הסוריאליזם מטפטף אלינו פנימה
זה חייב להסתיים!
אני אקפוץ! אני נשבע! עוד היום!.
השיר כבר הושלם -
השיר שכתבתי עלייך
אז לאן את הולכת? הישארי!
היית לי מוזה...
היית ההשראה שלי!
עכשיו אני מנקה מבין אצבעותיי שאריות
של חלקיקי הבטחות עדינות ושבירות.
ומחבק אותך -
אולי כבר מחר אני אקפוץ.