ענן דבורים מזמזמות מעלי. מטרידות, מעיקות, מטריפות לי את
צלילות המחשבה. שאלות פשוטות ומשימות של יום-יום, קילוח שלא
עוצר לרגע של דרישות שלא נותנות רגע של מנוחה. אני כורע על
הרצפה ומנפנף לכל הכיוונים להבריח אותן. אם היה לי כח הייתי
בורח בעצמי. אני מתפורר מתחת. די. לא עומד בעומס. לא יכול, לא
מסוגל להתמודד עם התובענות הזאת. הזמזום הנורא הזה. שקט!
אני יושב ובוהה בחלון לכיוון בית שרה שמעבר לואדי. כבר שעה אני
יושב. בשעה הזאת מתחילים להידלק אורות צהובים בחלונות. אור
צהוב בחלון זה דבר מרגיע.
בבקרים אני רואה אותם יוצאים מהשער ועולים על קו שלוש בדרך
למפעל. יש להם צעדים דוביים וחיוכים אינפנטיליים עם שאריות
החלב של הבוקר. הם תולים את התיקים בהצלב, ממש כמו שהייתי אני
תולה את התיק אוכל שלי כשהייתי בגן.
בלי מילים מיותרות הם עולים על מדרגות האוטובוס ושולפים
כרטיסיות מקומטות. אחר כך מתקדמים בהליכה המסורבלת שלהם לתוך
האוטובוס שכבר מתחיל בינתיים לנסוע. במפעל הם עושים כל מיני
מלאכות יד. קניתי שם פעם שטיח קלוע מפיסות סמרטוטים ואני מנגב
עליו את הרגליים אחרי המקלחת. חשק עז תוקף אותי להצטרף אליהם.

לנסוע אתם יחד למפעל ולחזור אתם בערב. לאכול אתם בחדר האוכל
פירה , עוף מבושל וסלק בכלי פלסטיק כתומים ולהעלם באחד החדרים
בתוך האור הצהוב.
לצערי, אני נוסע באוטובוס אחר למקום אחר, מואר בפלורצנט דוקר.
אני פוחד ומקווה שיזרקו אותי משם איך זה לא קרה עד עכשיו אני
לא יודע. אני מושך משבת לשבת ומשפעת לשפעת. ממש שמח כשמתחיל
לעלות לי החום. ככה אני שורד.
רותי נכנסת לחדר וזורקת את התיק המטולא שלה על הספה.
היא שואלת אותי איך היה.
היא שואלת אותי אם שילמתי את חשבון הטלפון.
היא שואלת אם קניתי חמאה.
אני שותק על כל השאלות האלה והיא מתעצבנת קצת. עם כל שאלה שלה
מתגבר הזמזום עד שאני כמעט מתחרש. אני שוקע כבד בכורסה ומנסה
להירגע. נותן למילים לדעוך ולהישאב לריק שבתוכי. אני מנסה
להפסיק להתקיים.
אתמול במקום לעלות על האוטובוס שלי המשכתי עד התחנה של קו שלוש
, בערך עוד קילומטר וחצי הלאה, וחיכיתי בתחנה חצי שעה עד
שהגיעו החוסים מבית שרה. כמו חוחיות מצייצות הם הגיעו. ריחות
רעננים של בוקר עלו מהם. התיישבתי ליד אחת מהם. בהתחלה היא
ניסתה להתחמק ממני וחייכה חיוכים בישניים של ילד אל החלון.
בסוף היא הסתובבה אלי.
רותי אומרת שהיא כבר לא מבינה אותי. היא מסה לדבר איתי,
"לשוחח" כמו שהיא קוראת לזה. אני אוהב אותה אבל לא יכול לעזור
לה. עוד לא החלטתי אם לספר לה על הנסיעה ההיא. היו ימים שהייתי
מספר לה הכל. אפילו על החלומות ועל הסיוטים שלי  הייתי מספר
לה.
הבחורה ההיא שהתישבתי לידה אמרה שקוראים לה נטע. היו לה עיניים
סיניות מלוכסנות, לחיים ורודות נפוחות, כאלה שאנשים אוהבים
לצבוט, ולשון שהציצה קצת החוצה כל פעם שהיא פתחה את הפה. היא
לבשה חולצת משבצות ירוק צהוב מכופתרת עד הצוארון. היא אמרה לי
מה מספר החדר שלה ואני מתכוון ללכת לשם הערב. היא לא שאלה אותי
שום דבר חוץ ממה השעה. אני חושב שהיא די שמחה שהתחלתי אתה
באוטובוס.
היא כנראה לא רגילה לזה.
רותי אומרת שיש לי מנגנון של הרס עצמי. היא ממש דואגת לי. אני
רואה עליה. היא כמו אמא כזאת מנסה איתי  פעם בטוב ופעם ברע,
וגם כשהיא אומרת שהיא מרימה ידיים אני יודע שהיא לא מפסיקה
לחשוב מה לעשות הלאה. היא פוחדת לאבד אותי כאילו שיש לי לאן
לברוח.
היא מדברת אליי במשפטים ארוכים ומורכבים שמרחפים מעליי כמעט
בלי לחדור לאטמוספירה שלי. המילים ממשיכות להדהד לי באוזניים
כמו קריאות רחוקות, צלילים עמומים שחלקם נקלטים אצלי באיחור
וחלקם נמוגים לאיטם חסרי פשר לעולמי עד.
בסוף היא מתישבת על הכסא שלה בפינת אוכל, משעינה מרפקים על
השולחן ומניחה את הראש בין כפות הידיים, ואומרת לקיר ממול "מה
יהיה בסוף".
"בסופ" "בסופ" אני ממשיך לעכל את הצליל, מה זה בעצם סופ?
המאמץ הזה מתיש אותי ואני נרדם.
כשאני מתעורר, הדבר הראשון שאני זוכר זה נטע. ככה זה אצלי בזמן
האחרון. אני מתעורר עם התמונה שלה מול העיניים. אני יכול לראות
עכשיו את השדיים הילדותיים שלה מסתכלים עליי דרך הרווח שנוצר
בין הכפתורים של החולצה המשובצת. אין עליהם חזיה ואני יכול
להתבונן בהם חופשי עד הפטמות הוורודות שבקצה.
מאז הנסיעה באוטובוס לא ראיתי את נטע אבל אני מתכוון ללכת לשם
הערב.
חיה מסתכלת עליי במבט לח רווי כזה ושואלת איך מתקדם הפרויקט
שלי. אני מרגיש חנק מתפשט מהגרון אל הבטן. אולי עכשיו היא תפטר
אותי. למה היא לא עשתה את זה עד עכשיו. אני ממלמל משהו וצלצול
טלפון קוטע לנו את השיחה. חיה קוראת לשיחות האלה דיון קידום.
אחרי הצלצול היא יוצאת מהחדר ואני לא יודע אם ללכת אחריה או
לחכות לה. אני מתאמץ להיזכר על מה הם דיברו בטלפון לפני שניה
אבל הצלילים כבר התפוגגו לגמרי ואני לא יודע אם זה קשור אליי
ואם אני אמור להגיד על זה משהו. בינתיים חיה חוזרת לחדר ואומרת
שנמשיך אחר כך. נשארו לי רק עוד שעתיים לסוף היום לעלות על
האוטובוס שלי ולנסוע הביתה.
באוטובוס אני מנסה להיזכר איזה צבע עיניים יש לנטע. המילים
האלה "איזה צבע עיניים יש לנטע" מתמזגות עם השיר שמשמיעים
ברדיו ואני שר לעצמי בלי שאני מתכוון לזה את המנגינה מהרדיו עם
המילים על נטע. בדרך אני חולף על פני בית שרה ומתאמץ לקלוט
דמויות בחלונות. אני מקפיד עכשיו לשבת בצד המתאים של האוטובוס
ויוצא בשביל זה עשר דקות קודם להספיק לתפוס מקום. לפעמים
מתיישב לידי מישהו ומתחיל לדבר איתי. אני לא מקשיב ולא עונה
אבל זה לא מפריע להם בכלל. הם ממשיכים לברבר ולטרטר ולשתף אותי
בצרות שלהם ובהגיגים שלהם. אני לא מבין בזה כלום אבל זה לא
אכפת להם.
דברים מוזרים קורים לי בזמן האחרון. אני מרגיש שמישהו מנסה
לשדר לי משהו ומפנה לצורך זה מקום במוח שלי. אני לא יודע מי זה
ומה בדיוק הוא מנסה לשדר לי אבל זה הולך ומשתלט עליי. אני מונע
בכח רצונותיו של מישהו- משהו אחר. משהו דחף אותי ללכת אחרי נטע
ומשהו מונע ממני ללכת אליה פעם נוספת. בינתיים.
אין לי שליטה על זה. ברגעים הכי פחות מתאימים אני מתחיל פתאום
לקלוט אותות. סיפרתי על זה פעם לרותי והיא נישקה אותי והמשיכה
לישון מכורבלת בפינה שלה. כשהיא ישנה שום דבר לא מזיז אותה.
לאט לאט מתכרסמים לי תאים במוח. לפעמים אני ממש שומע את הרשרוש
של הגריסה.
רותי ישנה לידי בשלוה ואני הולך ומאבד את דעתי.
זהו זה, הערב אלך לנטע.
נטע פתחה לי את הדלת לבושה בטרנינג כחול מבד סינטטי מבריק, כמו
שהיה לי פעם, ונעלי בית משובצות עם ריצ'רץ' עם חור של שפשוף
באגודל. היא חייכה אלי שוב את החיוך האינפנטילי שלה ואני
הרגשתי מיד בבית.
כאילו שמאז ומעולם אני מתגורר כאן. יש לה חדר קטן עם מיטת יחיד
ופינת בישול קטנטנה כמו בקיבוצים.
הבגדים האלה שהיא לובשת מחזירים אותי עשרים שנה אחורה. אולי
היא קיבלה אותם מהערמות שאימא שלי הייתה תורמת לויצו. אני
מרגיש כאילו הייתי פה פעם. אני יודע מה יש מאחורי כל  דלת
ובתוך הארונות ומתחת למיטה ובפינות הכי נסתרות.
החולדה במוח שלי נרגעת קצת ומפסיקה לאכול לי תאים. חוץ מהמיטה
והארון יש בחדר כסא אחד ושולחן כתיבה מפורמייקה צהובה. אני
מתיישב על המיטה. נטע מתישבת על הכסא מולי ואומרת לי שלום. רק
עכשיו אני שם לב שעד עכשיו לא אמרה לי. אחר כך עולה על הפנים
החיוך הבישני שלה והיא שואלת את השאלה הקבועה שלה - מה השעה.
אני מחייך חזרה ולא אומר כלום. אנחנו ממשיכים לשבת ככה שעה
ארוכה, אף אחד לא נכנס לחדר ושום דבר לא מפר את התחושה החלולה
בו. אני משתדל לרוקן את הראש שלי מכל מחשבה. גם מהמחשבה על זה
שאני לא חושב. ככה מרגישים כשמתים?
אנשים אומרים לי שאין להם זמן. הם אומרים שהם לא מספיקים אף
פעם. כשאני עוזב את העבודה, תמיד לפני הזמן, אני רואה אותם
נשארים עם פרצופים עסוקים נעוצים בערמות דפים או במסכי מחשב.
כשאני עובר לידם הם מרימים את הראש ומחזירים אותו מייד לשולחן.
לפעמים הם אומרים לי "שבת שלום" או "מה כבר ארבע" ואני רוצה
לענות להם, להגיד איזה משהו נחמד כזה שאנשים אומרים, שיפורר
קצת את החומה בינינו, אבל עד שאני חושב והולך וחושב והצלילים
של המילים שלהם מלווים אותי ובינתיים הם נעלמים לי מהעיניים
וכבר אין לי למי לענות. אני מתחיל להבין שאני לא אחד מהם
ולעולם לא אהיה. אני יצור מעולם אחר. עדיין קשה לי עם זה אבל
בסוף אני אתרגל. פעם ממש סבלתי מזה. בכלל קשה לי להאמין היום
איזה רגשות עזים היו לי פעם.
כשאני יושב לי ככה מול נטע אני לא חושב על זה. אני כל כך אטום
ומוגן, כמו עובר ברחם. אני רוצה שהזמן יעמוד.
רותי בכתה כשחזרתי. היא נורא רצתה לשאול איפה הייתי אבל התאפקה
ולא שאלה. היא ניסתה להסתיר שבכתה אבל העיניים שלה היו אדומות
ונפוחות.
אני רואה אותה כאילו עמד בינינו חלון. רואה הכל, שומע קצת
ואפילו יודע איך אני אמור להרגיש. אני יודע שהמבט העצוב שלה
שכל כולו מתוך דאגה לי אמור לנגוע לי ללב. אני יודע שאני אוהב
אותה, אבל משהו השתבש בי לגמרי. זה כמו בניתוח בהרדמה מקומית
שעשו לי פעם. ראיתי את המספריים והסכינים והמחטים והרופאים
שהוציאו ממני חלקים וידעתי שזה אמור לכאוב אבל זה לא כאב.    
אני נכנס למיטה בלילה עם מועקה כבדה.  שבוע עבודה שלם מצפה לי.
מתי יניחו לי כבר. אני קרוב להתמוטטות. התמוטטות. מה זה
התמותתות. זה מהמילה מוות? מה מחזיק אותי בכל זאת מעל המים?
רותי.
אני מנסה לחשוב איך מצאתי את רותי ולא מצליח להזכר. כנראה שהיא
מצאה אותי. אף פעם לא השקעתי יותר מידיי בחיזור אחרי בחורות
ולא עשיתי מזה ענין גדול ובכל זאת היו לי כמה. עכשיו אני כבר
לא יודע איך זה התחיל עם רותי אבל יום אחד היא פשוט היתה שם.
עם השער הכהה הארוך שלה , הגבות הפרועות שהיא לא מעשבת עם
פינצטה כמו שאר הנשים, מה עוד אפשר להגיד עליה, גוף נחמד. לא
רזה, לא שמן, אחרי כל כך הרבה זמן שאנחנו יחד אני מרגיש כאילו
זה הגוף שלי. אני מאוד רגיל אליה. אנשים אומרים על רותי שהיא
חמודה. היא הרבה יותר נורמלית ממני. היא יודעת איך לדבר עם בני
אדם, להתבדח,  לגלגל שיחה כל הדברים האלה שכל כך קשים לי באים
לה בטבעיות. לפעמים כשאני הולך אחריה למסיבות וכולם מדברים
וצוחקים ורוקדים ואני נטרף ומתכרסם לגמרי, יושב בפינה עם עווית
כאב על הפרצוף שלמזלי היא נראית קצת כמו חיוך אומלל, ואני חושש
שהיא תתבייש בי אבל היא לא. היא מרפרפת לה כמו פרפר בין האנשים
ומידי פעם ניגשת אליי לשאול מה שלומי, ככה בלי להטריד כי אני
לא חייב לענות לה, ומביאה לי חתיכת עוגה ובירה.
אני לא ראוי לכל הטוב הזה שהיא מרעיפה עלי. למה היא לא זורקת
אותי? למה היא ממשיכה לדאוג לי ולטפח אותי? זה כל כך לא הגיוני
שאני חושב שאולי גם היא מופעלת על ידי כוח זר.  
כבר המון זמן לא התעלסנו. אנחנו שוכבים במיטה בלילה אני עם
הפנים לקיר ורותי נצמדת אליי מאחור. היא מנסה לתמוך בי ככה אבל
ברגעים הקשים היא תמיד נרדמת וכשהיא ישנה היא כמו מתה. לא אכפת
לה מכלום.
אני לבד עם החולדות שלי עוצם עיניים בכוח ואומר לעצמי תירגע.
רותי ישנה עם פה פתוח ושלולית קטנה של רוק על הכרית שלה. כל כך
עמוק היא ישנה, כל כך בריא. לפעמים עולה לה חיוך קטן בזוית
הפה. הייתי רוצה שהיא תיקח אותי פנימה לתוך החלומות שלה. אני
גם כשאני נרדם אני חייב להמשיך להלחם.
היא ישנה ערומה לגמרי והגוף הזה שפעם עשה לי משהו לא מזיז לי
כלום עכשיו. לפעמים היא שולחת אליי יד מרפרפת לתוך התחתונים
ומנסה לעורר בי חשק אבל כל מה שאני מרגיש זה זבוב טורדן. אני
שוכב בשקט ומחכה שהיא תניח לי והיא מבינה ומחזירה את היד אל
בין הרגליים שלה. איזה כח מחזיק אותה איתי?
אתמול קרה לי דבר מביך. זאת אומרת, אני יודע שזה אמור להיות
מביך למרות שלא הרגשתי ככה. באמצע הביקור שלי אצל נטע, כששכבתי
על המיטה שלה ובהיתי בתקרה והיא ישבה לידי ומלמלה כל מיני
מלמולי אהבה, נכנס אחד העובדים שם, הוא נראה כמו גנן או עובד
תחזוקה לפי הבגדים. היה לו מבט מלוכלך של אשמאי זקן למרות שהיה
צעיר. הוא המשיך לעמוד בפתח ולחכות שנטע תסתכל עליו. אפילו לא
טרחתי לכסות את עצמי.
"אני לא יכולה עכשיו" - נטע אמרה לו -"לך. לך מפה. אי אפשר
עכשיו."
והוא נשאר לעמוד בפתח, פתח את המכנסיים והתחיל לשפשף.
אני ממש בהמה. כל מה שאכפת לי זה להרגיע את העצבים המגורים
שלי. לא נקפתי  אצבע. אפילו לא עזרתי לנטע לסלק אותו. היא
ניסתה לדחוף אותו החוצה אבל הוא  היה הרבה יותר גדול וחזק
ממנה. הוא סחב אותה בכוח למטבחון וזיין אותה. היא לא ציפתה
ממני לעזרה ולא האשימה אותי שהמשכתי לרבוץ ככה על המיטה.
אחרי כמה זמן הוא גמר והסתלק בעצמו.
נטע בכתה בשקט בפינה.
הייתי צריך ללטף אותה נכון? לחבק אותה, להגיד לה "לא נורא, אל
תבכי, שום דבר לא קרה" לפחות הייתי צריך לרחם עליה. אבל הייתי
כל כך עסוק בעצמי, בלזרוק פיסות מזון לחולדות הרעבות שלי,
בנסיונות הנואשים שלי להפסיק להתקיים, שלגמרי לא היה אכפת לי
שהעולם יחרב מסביב. אני חושב שאני מתחיל להיות מה שנקרא "מסוכן
לעצמו ולסביבה."
רותי הצטמררה, נרגעה קצת ושאלה אם זה באמת או פנטזיה. אני חושב
שהסיפור הזה הגעיל אותה.
כשעניתי לה היא הפנתה את הכסא אל החלון ובהתה בו כמה דקות
וכשהסתובבה אלי חזרה הרגשתי פתאום שזאת מישהי אחרת שאני רואה
עכשיו פעם ראשונה. החליפו לי את רותי.
"אתה יכול לשחזר איתי איך זה התחיל?" - היא שאלה אותי.
התבוננתי בה ביסודיות וניסיתי להחליט אם זאת היא או לא היא ומה
השתנה בה. עברתי על כל נקודות החן והקמטים שזכרתי, הכל היה
במקום.      
"אתה חושב שאיש מקצוע יוכל לעזור לנו?"
הידיים שלה היו קרות ולחות והמגע שלהם דחה אותי. ראיתי שהתחיל
לטפטף לה האף וחיכיתי לרגע שהטיפה הראשונה תנתק מקצה האף והיא
תרוץ להביא ניר טואלט מהשרותים. רק שהיא לא תנגב בשרוול.
לאט לאט נעלמה לי התמונה של רותי הקודמת וכבר לא יכולתי
להשוות.
"אם אתה מספר לי על זה- היא אמרה לי - סימן שאתה מודע למצב
ומנסה לשלוט בו. גם לי יש לפעמים נפילות כאלה. זה קורה לכל
אחד. באמת שאין לך מה לדאוג. אני בטוחה שנצא מזה."
ושוב אני תוהה על שותפות הגורל שנכרתה בינינו. הרי היא יכולה
פשוט לקום וללכת. אין לנו ילדים. אין לנו כמעט רכוש משותף. אם
היא תגיד לי לעזוב תוך יום אני אעשה את זה. אולי אעבור לגור עם
נטע. יתכן שתמורת תשלום מיוחד הם יסכימו לקבל אותי לבית שרה
אפילו שאני לא מפגר.
רותי המשיכה לדבר ולדבר ואני הלכתי והתנתקתי. כמו מתוך חלום
שמעתי אותה מידי פעם משיקה לאטמוספירה שלי ואינה חודרת. ואחר
כך היא התחילה לצעוק ותפסה את הפנים שלי בכפות הידיים שלה "אתה
שומע אותי, אתה שומע אותי, מה קורה לך, אלוהים, מה אני אעשה,
מה קורה לך"
ולרגע היה נדמה לי שהצלחתי לקלוט אותות. מין רגע של הארה היה
לי. לשניה אחת חשבתי שאני הולך להבין סוף סוף את כל הבלגן הזה
והספקתי להרגיש כמה נפלא זה יכול להיות. זה לא נמשך הרבה זמן
אבל זה נצרב בזיכרון.
אחר כך הרגשתי איך רותי גורר... אותי למיטה ומכסה אותי וסוגרת
את התריסים ששום דבר לא יפריע לי. שכבתי בשקט וניסיתי לצוד
הבהובי זכרון מהרגע ההוא. נרדמתי.
פיטרו אותי. יותר נכון, התפטרתי. אמרתי שאני זקוק לחופש לכמה
חודשים ושאני לא יכול לתת הסברים נוספים. אבל  אני לא מתכוון
לחזור לשם. כשיצאתי משם היום בפעם האחרונה לא הבנתי איך בכלל
הצלחתי להחזיק מעמד עד עכשיו. איך עמדתי בזה. אני מתכוון גם
להפסיק לנהוג. כמעט עשיתי תאונה בדרך. עוד הרבה דברים אני
מתכוון להפסיק.
כבר חודש לא ראיתי את נטע. אני פשוט לא זקוק לזה יותר. אני
יכול לעצום את העיניים ולדמיין אותה וזה מספיק לי. אני לא חייב
לצאת בשביל זה מהמיטה בבוקר. רותי משאירה לי קצת אוכל ליד
המיטה ככה שיש לי כל מה שאני צריך. הוצאתי מהחדר את כל התמונות
ואטמתי אותו לרעשים. ימים שלמים אני מתאמן בלעצור את זרם
המחשבות. אני רוצה לעצור את העולם. רוצה לעצור את הזמן.
כשאצליח לעצור את הרצונות אהיה סוף סוף בן אדם מאושר.