זה השקט הזה שבין החדרים, לפני שהולכים לישון.
השקט של כל מה שרצינו ולא היה, שקט של תקווה אילמת.
שקט של ארוחת שבע מנות אחרי שמתעוררים מחלום בלהות.
שקט של פחדים, שקט של הבטחות. שקט של כל מה שעוד יכול להיות.

שקט לבן, ושקט צבעוני, ושקט שלך, והרבה יותר שקט שלי.
ושקט קטן בתוך רעש גדול,
הפינה הקטנה שמסבירה את הכל.
ובלבול, ואורות, ויד באויר
שהופכים לאגרוף עם פנס בראשו של אביר.

האם לאביר מותר לפחוד? מותר להתבלבל?
מותר להיות מלא אימה, וקצת עצל?
אביר חייב להיות אצילי, וגיבור?
או שגם בו יש קצת שקט, שמסביר את הכל?

ויש שתיקות של חיוך, ושתיקות של חיבה,
אבל בינינו, יש הרבה יותר שתיקות של אכזבה.

וכשהמוזיקה כבה-האורות נדלקים,
ובתוך השקט יש רק פרצופים עצובים.