יושבת על הספה בתנוחה נוחה, קצת עקומה
ואתה מסתער לסלון בטייץ וגלימה.
לא, מתן הוא לא שמך אתה טוען
זה ההוא, הנמוך, המסכן.
אתה? אתה סופרמן.
נו מילא, חיוכי אליך מהנהן
אז אני לויס ליין.

ושוב אני משחקת את המשחק
אומרת לך כמה אתה גדול, כמה יפה, כמה חזק
ולאט לאט הקול שלי נשחק.
לאט לאט הכל שלי נמחק.

חוזרת מהסופר עם כל המצרכים לקיש
אתה רץ מולי כשאני חוצה את הכביש
יש לך מסכה אדומה עם קורי עכביש.
לוקח את כל השקיות ונעלם
שוב הגבר "מציל" את המאדאם.
"מתן חכה!" אני מתחילה להתחרפן
לא, לא מתן - ספיידרמן.
ומה עכשיו? אני מרי ג'יין?

חתך קטן. טיפה קטנה של דם.
אתה רץ להביא לי פלסטר ומרחיק מעלי את כולם.
אני מנסה להרגיע, זה אפילו לא כואב.
אבל ככה אתה מודד את כמה שאתה אוהב.
אז אני יושבת בשקט ונותנת לך לחבוש
דקירה קטנה של מחט, שערה שנפלה מהראש.

תבין, כשאני נופלת - אני יודעת לקום לבדי
אני לא צריכה אותך נושם לידי.
לא רציתי גיבור מעולם אחר,
רציתי חבר.
אבל אתה רצית להיות גיבור על סוס לבן, או כלב.
הבאת לי שוקלד, דמיינת גם חרב.
ובסוף? בסוף הרגתי את המפלצת לבד
אותה מפלצת שאמרה שאתה האחד.

11.02.07