לעיתים אני תוהה,
האם אני באמת מתיל אימה,
שלסיבות לא להתקרב אליי,
ניתן לארגן רשימה,
למה זה נראה כל כך
לא הגיוני,
הרי עם כל זאת,
זה רק אני.

אני יודע שאין בי כוח
או תכונה מיוחדים,
אז למה ציניות?
למה להתרחק?
ממה אתם כל כך מפחדים?

ואני
אני רק רוצה לאהוב,
כל מי שיבוא
אני מוכן,
ואם אקרא,
למה לא תבוא?
הרי אתה כאן,
כבר מזמן.

רק חיבוק בבקשה,
ולכבות את האור,
אם זה לא יחזור על עצמו,
אז יהיה לי מה לזכור,
זה בסדר לגעת בי,
אני לא מצורע
עד שאני יודע,
למה זה מרתיע,
אני אותי
כשאני נוגע.

אני יודע שאין בי תמימות,
לפחות לא שלמה,
אבל אמונה יש בי,
והיא עדיין לא נעלמה,
אם נפזר כמה שכבות
מהקיר הנוראי הזה,
תוכל אולי
אולי,
לחבק אותי במן רגע אמיתי
שכזה.

ואני
אני רק רוצה לאהוב,
כל מי שיבוא
אני מוכן,
ואם אקרא,
למה לא תבוא?
הרי אתה כאן,
כבר מזמן.

ואין בי כבר כוחות
לנתח עוד רגעים,
אתם בטח הולכים אחורה,
כי מדובר במגעים,
החדר מחכה לי,
אולי תמהרו עם כל הפגיעות,
אני לא מתפרק מהר מדי,
אבל זה גודל עליי בכמה מידות.

לאט לאט מצליחים להכיר בי,
גם אני בכם,
אולי יבוא לו מן רגע,
שנעמוד זה לצד זה,
נאמין
ונלחם.

אני אוהב.