אני בוגדת בה כל הזמן,
מוכרת אותה בזול
רוצה שהיא תעוף כבר מכאן
לא נותנת לה לאכול

תמיד משווה אותה לאחרות
כי היא כל כך, לעזאזל, שונה
לא רוצה איתה להיראות
היא מכאיבה לי תמיד, מענה

היא כל הזמן הורסת לי
רוצה שאשים אליה לב
אבל כבר מזמן לא איכפת לי
שבשבילה זה כל כך כואב

היא משאירה אותי מאחור
כל הזמן חוזרת אל העבר
היא צובעת אותי בשחור
בגללה קולי עוד נשבר

ובסוף היום
חוזרת הביתה אליה
מחבקת אותה
ואת אוצר דמעותיה
על הכל היא סולחת
ויותר איני בורחת
ממנה, אהובתי
ממנה, עצמי.

(שבט, התשס"ז)