היום התחיל אחרת
הכל פתאום נראה גדול עלי.
נדמה שאף את יריעת השמיים
מתח אלוהים לצדדים.
אני מתערסל במחשבותיי
אל מול בניינים מתקשתים
לאחור. חלונות מתעוותים,
פרצופים.
שלדי עצים עירומים
על אי
תנועה. אני ממשיך ללכת.
שלכת. אני מועד על העלים.
ושוב אנו משחקים
תופסת. השוטרים הם גם הגנבים.
אני זוכר את שהיה אחרת.
טביעת אצבעי הנמוגה עם כתמי הדיו
אל תוך עיסת העץ - סימן
שאני הייתי כאן.
בינתיים רגליי מתקצרות, נכרכות בחותלות
וגופי מתכווץ.
לא! אל תדרכו עלי, אני לא נעלם עדיין.
יש לי מה לומר, לספר.
עיניי מעולם לא היו פקוחות יותר
ומחשבותיי צלולות. זה לא מוחי, אלו הן רגליי
אשר כושלות.
ודוהות אותי. ואני
הוא אספלט הרחוב, שותק שתיקות אינסוף.
ואפור כמותו.