היא עושה לו שלום,
לחלוחית בעין.
הוא נושק לה קלות,
והולך אל האין.

הרחובות סואנים,
מלאי ריח וצליל,
הוא עוד לא נעלם מעינה,
אך היא מוותרת כליל.

הריגוש בלילות לא פוחת,
החלום שחוזר לא עובר,
היד שליטפה מזכירה -
פניה, ריחו של גופה.

היא ניחמה בו,
והוא בה,
ימים של משבר וחוסר תקווה,
עוד לילה עובר,
אך הוא לא חוזר.

לבוש יפה,
מזולף בריחות של בשמים,
הוא יוצא לקרבות ליליים,
מפתח שרירים,
לומד חיוכים,
יוצא לעולם שכולו נשים.

הוא נגמל מהן כמו מסם,
בוקר אחרי לילה,
לילה אחרי יום,
במסע לעבר ארצות החום.
ליבו אנטרקטיקה,
וראשו בשמיים,
הוא לא השגיח איך עברו שנתיים.

מי יודע מי היה פעם,
ומה הוא היום,
האם נותר בו עוד מעט מאותו תום?
משהו מאותו חיוך מבויש,
של ילד,
מנומס,
צנוע,
שליבו עדיין לא גס.

לעתים אולי אפשר עוד לראות,
אם מסתכלים בין השורות,
בין הקמטים,
שהחיים חורטים,
רמז לאותו חיוך חולמני ותמים.

אותו רמז נקשר תמיד בעיניים-
עיניים שחרטו בו חיוכים,
בלילות הכי יפים,
של ירח וכוכבים,
ימים של שמש,
וציוץ ציפורים.

הן עוד עולות בדמיונו,
ולעתים בחלומו,
ציוץ של חופש ורינה,
שבאותו הטון כמעט,
אבל במנגינה אחרת,
בן רגע מאיים,
החגיגה נגמרת,
ציוץ של ציפורים,
משתתק בין מקהלת עורבים,
החופש, הרינה,
מפנים מקום לאבל,
לקינה.