לפני כמה ימים מתתי. זה לא היה כזה נורא כמו שזה נשמע, זה
אפילו לא כאב כ"כ. חבל רק שלא ראיתי את המשאית שפגעה בי, זה
היה יכול לחסוך כמה אי נעימויות. אבל נדלג על הקטע הזה, כי זה
לא מה שאני בא לספר פה. היום אני אספר לכם על מה שקרה לי אחרי
המוות (כן, יש שם חיים... אם אפשר לקרוא לזה ככה).
אז נתחיל את הסיפור שניה אחרי ששמעתי את ה"בום!" שנוצר עקב
המפגש הקצר של הראש שלי עם הפגוש של המשאית. מיד אחרי זה (כפי
שבטח כבר ניחשתם) מצאתי את עצמי בתוך חלל לבן כאשר אני מרחף
לכיוון לא ידוע. באופק הצלחתי לראות נקודה חומה קטנה. המשכתי
לרחף לכיוונה, ולאחר כמה דקות הגעתי אליה ושמתי לב שזו בעצם
דלת. "מה הדלת הזאת עושה פה?" שאלתי את עצמי ומתוך סקרנות
וחוסר ברירה פתחתי אותה.
מצאתי את עצמי בתוך חדר קטן וחסר חלונות, אבל היה בו מזגן אז
האווירה היתה די קרירה. לאורך אחד הקירות היו מסודרים מספר
כיסאות בשורה ומולם היה שולחן קטן  שעליו היו מונחים מספר
מגזינים שבחיים שלי לא שמעתי עליהם ועיתון 'לאישה'. באחת
מפינות החדר היה דלפק, ומשום מה עלה קצת עשן מאחוריו. התקרבתי
קצת וראיתי מישהי מתעסקת בעבודת ניירת כאשר בפיה תקוע בדל
סיגריה.
"אמ...סליחה?" שאלתי בהיסוס.
האישה הרימה את ראשה מלא הקמטים.
"אפשר לעזור לך?" היא שאלה בקול איטי וצרוד.
"את יכולה להגיד לי איפה אני בדיוק?"
"אתה פה..." אמרה בציניות.
"ועכשיו באמת."
"חומד, תסתכל על השלט שעל הקיר..."
העפתי מבט... 'נא לא לדרוך על הדשא'.
"מה?! איזה דשא??" שאלתי בפליאה.
"אידיוט... לא על השלט הזה! על השלט השני..."
חיפשתי עוד קצת ומצאתי אותו... 'נא לא לשאול איפה אתה, מי
אנחנו ואיזה דשא'.
"למה אסור לשאול?" שאלתי.
"יו... כמה שאלות יש לך! תשמע בחור, אם היינו רוצים שתדע איפה
אתה, מי אנחנו או איזה הדשא, לא היינו תולים את השלט הזה.
מובן?"
"אמ... כן... מובן..." או שלא.
"עכשיו, יש לך זימון או שסתם באת לבקר כי היית בשכונה?"
"זימון?" שאלתי בתמיהה.
"הוי... מכה פשוט" היא נאנחה. "תבדוק בכיס הימני של המכנסיים
שלך..." היא אמרה בטון של כמה-פעמים-אפשר-להגיד-לכם-את-זה.
הכנסתי את היד לכיס ואכן היה שם דף מקופל כלשהו. פתחתי אותו
וקראתי:
"הנך מוזמן למבדקים ראשונים (ואחרונים) למועדון שלנו. במידה
ותתקבל תדע כבר מה לעשות. המבדקים יערכו במקום בו אתה עומד
בעוד מספר שניות. בהצלחה.                               על
החתום, אנחנו."
"אוקיי... זה מוזר." אמרתי בפליאה והרמתי גבה.
"מה מוזר?" היא שאלה.
"אני דיי בטוח שהמכתב הזה לא היה בכיס שלי לפני שנכנסתי הנה."
"כן כן.. בלה בלה בלה... אנחנו עובדים בדרכים נסתרות... ידה
ידה ידה... תן לי את המכתב כבר."
מסרתי לה אותו. היא תקתקה כמה דברים במחשב ונתנה לי טופס.
"תשב בצד, תמלא אותו, אח"כ תחזיר לי ואז תוכל להיכנס לראיון עם
ההוא." היא אמרה כמו רובוט.
התיישבתי על אחד הכיסאות. שני כיסאות ממני ישב עוד בחור. הוא
נראה נחמד, תמים וסמכותי בו זמנית.
"היי... למה אתה פה?" שאלתי אותו.
"יש לי ראיון עבודה. אני מנסה להצטרף אליהם."
"אולי אתה יכול להגיד לי מי זה ההם שכולם מדברים עליהם??"
"מצטער... זה סודי."
"כן... חשבתי ככה." אמרתי חצי בעצבים וחצי בייאוש.
התחלתי למלא את הטופס. שם... ORI אבידר. גיל... 25. מין...
זכר. הגעתי לשאלות האמריקאיות...
"האם את/ה בתול/ה? א. כן, ב. לא, ג. טכנית לא, ד. לא יודע"
סימנתי ב'.
"האם מגיע לך להיות פה? א. כן, ב. לא, ג. לא יודע, ד. איפה זה
פה?!" סימנתי ד'.
"מה עשית בצבא? א. הייתי טייס, ב. הייתי טייס, ג. הייתי טייס,
ד. אחר/לא שירתתי" סימנתי ד'.
"האם יש לך ליכלוך מתחת לציפורניים? א.כן, ב. לא, ג. מה אכפת
לכם?, ד. אין לי ציפורניים" בדקתי את הציפורניים שלי, ניקיתי
אותם וסימנתי ב.
"אם אישתך/בעלך היתה/היה בוגד/ת בך עם החבר/ה הכי טוב שלו/ה,
האם היית שוקל/ת להרעילו/ה או לחנוק אותו/ה במהלך שינתו/ה
בעזרת החולצה שהחבר/ה שלו/ה קנה/קנתה לו ליום הולדתו/ה? א. כן,
ב. לא, ג. אני עדיין מנסה להבין את המשפט, ד. זה לא היה
באשמתי!! באמת! הוא/היא פשוט דרש/ה את זה!!!" כמובן שסימנתי
ב'. עכשיו הגיעה השאלה האחרונה.
"האם אתה פראייר? א. לא" בלית ברירה סימנתי א'.
הגשתי את הטופס למזכירה, אם זה מה שהיא היתה בכלל, אבל הייתי
פשוט חייב לשאול אותה.
"תגידי, למה יש רק אפשרות אחת של 'לא' בשאלה האחרונה?"
"כמה שאלות... שתהיה לי בריא. תשמע, אם היית פראייר, לא היית
מגיע לפה, היינו שולחים מישהו שיחליף אותך. שמנו את השאלה הזאת
רק כדי שלא תרגיש שיצאת פראייר. מובן?"
"אמ... לא?" עניתי בהיסוס.
"חבל. עכשיו שב בצד ותחכה שיקראו לך."
חזרתי למקומי.
לא היה לי מה לעשות, אז התחלתי לבחון את החדר. לאחר התבוננות
קלה, שמתי לב לעובדה מאוד משונה. לחדר הזה אומנם לא היו
חלונות, אבל גם לא היו בו מנורות או תאורה מסוג כלשהו. ולמרות
העובדה הזאת, זה לא הפריע לחדר להיות מואר. זה היה כאילו מישהו
הוציא מפה את כל המנורות ושכח להגיד את זה לחדר. למען האמת, זה
כבר לא עניין אותי. גם ככה אף אחד לא יגיד לי למה זה ככה, אז
לא התעמקתי. המשכתי לסרוק את החדר עוד כמה דקות.
לפתע שמעתי קול מאצע שומקום.
"URI אבידר נא לגשת אלי."
"קוראים לי ORI!!!!!!!!! לא URI!!!!!" צעקתי בשיא העצבים. שמתי
לב שהמזכירה הסתכלה עלי במבט של מה-אתה-רוצה-ממני, אז קמתי על
רגלי והחזרתי לה מבט של אז-מה-אני-עושה-עכשיו. היא הצביעה על
הקיר שמאחורי. הסתובבתי. למרבה ההפתעה היתה שם דלת, שיכולתי
להישבע שלפני 2 שניות היא לא היתה שם. נכנסתי פנימה.
הגעתי לחדר שהוא קצת יותר קטן מהחדר הקודם, ובמרכזו היה שולחן
שהיה עמוס בצעצועי שולחן משרדיים. מעברו של כל צד היה כסא. בצד
שהיה קרוב אלי היה כסא פשוט וסימפטי ובצד השני היה כסא מנהלים
גדול ומבריק מעור לבן ומשובח. התיישבתי על הכסא הפשוט וחיכיתי.
גם בחדר הזה, בדומה לקודם לא היו מנורות או חלונות, אבל הוא
היה מואר ואפילו יותר מהחדר הקודם. "מקום מוזר" חשבתי לעצמי.
השתעממתי קצת, אז התחלתי לשחק עם הצעצועים. הזזתי את הכדורים
האלה, נו אתם מכירים, טיק-טק-טיק-טק, אלה שיכולים לשגע לכם את
השכל תוך שניות בודדות. אחרי כמה שניות הפסקתי אותם. זה שיגע
לי את השכל. חיכיתי בשקט קצת, ואחרי כמה רגעים נכנס לחדר גבר
אשר היה לבוש כולו לבן. היו לו משקפיים דיי עבות, ומבטו היה
שקוע בכמה דפים שהחזיק בידו. הוא הלך מסביב לשולחן, התיישב
בכסא המנהלים, עיין עוד קצת בדפים והניח אותם על השולחן מבלי
להזיז מבטו מהם.
"אז אתה URI?" הוא הרים מבטו ושאל.
"לא."
"מה לא?!" הוא שאל בתדהמה.
"אני ORI... לא URI." אמרתי בעצבנות קלה.
"אה... חשבתי שכבר עשינו טעות... פיו." הוא אמר וגיחך לעצמו.
"אני ההוא."
"אז אתה זה ההוא." אמרתי בציניות.
"כן." הוא ענה וחייך. "נעים מאוד." הוא הושיט ידו קדימה. לחצתי
את ידו.
"אני רואה פה שדרסה אותך משאית." אמר בעודו בודק שוב את הדפים.
"אאוץ'... לא נעים."
"משאית? באמת?" שאלתי בפליאה.
"כן... מסתבר. טוב נו, לא נורא, עד החתונה זה יעבור." אמר
והחל לצחקק. אני לא מצאתי את זה משעשע. לאחר שהוא נרגע הוא
הוסיף "עזוב, בדיחה של העבודה. אוי נו, אל תהיה כזה כבד, זה
קורה, אין מה לעשות, זה לא סוף העולם."
"כן, כנראה."
"אז... לאן אתה רוצה להגיע?" הוא שאל.
"אמ... הביתה?" שאלתי בחוסר תקווה.
"כן... כמו כולם." הוא אמר בחיוך. "אתה רוצה גן עדן או
גהנום?"
"מה? אני יכול לבחור?"
"כן, זה כמו בצבא. אם אתה רוצה תותחנים אז ישלחו אותך
לתותחנים. אם אתה רוצה טיס, אז צריך לבדוק שיש לך נתונים
מתאימים, ובמידה ואין אז אתה הולך לתותחנים. הבנת את זה
ברוך?"
"קוראים לי URI!! אמ... כאילו... ORI!" אמרתי בעצבים. "כל
אופן, אני רוצה טיס... כאילו... גן עדן."
"תמתין שניה... אני בודק במחשב אם אתה מתאים לגן עדן."
אז אני ממתין שניה... ועוד אחת... ועוד שתיים.
"בזמן שאתה מתקתק שם, אני יכול לשאול שאלה?"
"תרגיש חופשי..." הוא ענה.
"למה?"
הוא ניתק מבטו מהמחשב והביט בי בפליאה.
"מה למה?"
"פשוט... למה?"
"אמ... תשמע... תראה.. אמ... זה הכל התחיל לפני הרבה שנים...
וזה התפתח... וזה עדיין מתפתח... וזה ימשיך להתפתח... וגם
כש..."
"אקיצר," קטעתי אותו. "אין לך מושג... נכון?"
"אני שונא מחשבים! הדבר הזה שוב נתקע..." הוא סינן מבין
שפתיו.
"אז תסדר אותו."
"מה אני נראה לך?! ביל גייטס?" הוא התעצבן קצת.
"לא... אתה אלוהים."
"לא אני לא." ענה בשקט בעודו מתבונן במחשב התקוע.
"אתה לא אלוהים?!?" צעקתי.
"אמ... אני... אמ... התכוונתי
שכאילו..............אמ............................שיט"
"מה שיט?!" שוב צעקתי.
"אתה לא אמור לדעת את זה. אוי ואבוי לי... אתה צריך להבטיח לי
שאתה לא מספר על זה לאף אחד!" הוא הפציר בי.
"רגע רגע... אם אתה לא אלוהים אז איפה הוא?" הסתקרנתי.
"אמ... לא קיים..." הוא ענה בייאוש.
"לא קיים?!"
"לא... זה הכל גימיק אחד גדול... כמו רחוב סומסום."
"רחוב סומסום?" שאלתי בטון של מה-הקשר-של-זה.
"כן... קיפי בן קיפוד הוא לא באמת קיפוד. הוא בובה."
"אבל זה ידוע..."
"אה... אמ... טוב. אז תשכח מזה."
"רגע! אז בשביל מה הגימיק של אלוהים?" המשכתי להתעניין.
"מה נראה לך? בשביל הכסף. אתה יודע כמה עולה להחזיק היום עסק?!
הון תועפות! וכל הקטע עם אלוהים נורא עזר גם לפרסום..."
"ומה הקטע עם המשיח?"
"מי?"
"המשיח? הבחור עם הזקן? זה שרואים בשלטי חוצות? נו... המלך
משיח... זה שאמור לבוא על חמור לבן ולגאול את עם ישראל..."
ניסיתי לעזור לו.
"לא מכיר."
"טוב נו... לא משנה. אבל יש הרבה אנשים שהולכים להיות מאוכזבים
מזה."
"אז אתה מבטיח שלא תספר??"
"תשמע... אני לא יודע... זה עניין דיי גדול. אנשים צריכים לדעת
את האמת."
"לא!! אסור להם לדעת!" הוא התפרץ. "אני אפשוט רגל! אני אצטרך
למכור את הוילה שלי בקיסריה... ולחזור לעבוד בבורגר ראנץ'...
בבקשה אל תספר!" הוא התחנן. "אתה רוצה שאני אעלים את המוזיקה
המזרחית מהעולם? כי אני יכול לעשות את זה, בשמחה אפילו... אף
פעם לא אהבתי אותה בכל מקרה."
"המ... תעשה את זה בכל מקרה, בתור טובה לאנושות כולה."
טוב. בוצע! אין יותר קובי פרץ!"
"אחלה... ומה עם טראנסים-טראקים-האוסים-מיקסים?"
"נעלמו גם הם!" הוא מיהר לענות.
"וואי... סבבה. העולם מתחיל להיות מקום נחמד יותר."
"אז אתה לא תספר?" הוא שאל בתקווה.
"אמ... אני לא יודע..."
"אני אעשה הכל!! בבקשה!" הוא ירד על ברכיו ותפס בשרוולי המכנס
שלי.
"המ... הכל?" שאלתי וחיוך זדוני עלה על שפתי.
"הכל!"
"הכל..." חזרתי לעצמי בראש על המילה הזו וגיחכתי לעצמי
מבפנים.

אז כאן בערך נגמר הסיפור. היום אני חי לי בוילה בקיסריה עם
בריכה פרטית, 71 בתולות (1 אקסטרא רק כדי לבאס את המוסלמים),
מסיבה כל ערב ושתיה חופשית. כן, אני חי טוב (למרות שהמחשב שלי
עדיין נתקע כל הזמן). ככה זה כשתופסים ל"אלוהים" בביצים.




© 2001 כל הזכויות שמורות לבחור הגדול שלמעלה ולבחור הקטן
שעומד מתחתיו ותופס לו בביצים.