אני רץ.
לא ברור לאן, לא בטוח ממה, אבל הריצה עושה לי טוב.
יש משהו בהימלטות הרגלית היזומה הזו שמזכיר לי חופש.
ואולי פשוט הספקתי לשכוח איך זה מרגיש להיות חופשי.

כל ריצה מתחילה כריצה קבוצתית,
אני מוביל בראש, ואחריי פמליית כעסים,פחדים וכמה שדים.
אבל מסתבר שהם לא אתלטים גדולים כי ככל שהריצה מתמשכת הם לאט
אך בעקביות פורשים.
ואני ממשיך משם לבד, כמו בהרבה תחומים אחרים, ובאופן אירוני
לבד מרגיש לי יותר בטוח מאשר יחד.

יש לי קול, קטן, חלוש, אך תקיף, שלא נותן לי לעצור .
"כמעט הגעת" הוא אומר לי , "עוד קצת ואתה שם " .
וקשה לי להבין את פשר העידוד, הרי בסוף תמיד חוזרים למקום ממנו
התחלנו, לא ?  
אז בשביל מה לצאת לדרך מלכתכילה?  

מפחיד להישאר לעמוד במקום, במיוחד כשאין מישהו שיעמוד איתך.
ובתנועה יש חיים, ההזעה הינה פולחן התחדשות מקודש ואישי.
אתה מפרק עצמך ומרכיב מחדש, חלק חלק, והצעדים מכתיבים דרכי
במקום שיהיה זה הפוך.
וככל שמתגבר הקושי גדל על פניי החיוך.

ולרוץ בגשם זה קשה יותר, אך שוב, קושי לא הרתיע אותי בעבר.
ותחושת הסיפוק, תחושת הכיבוש,  מתעלות וגוברות על כל השאר.
ונעלם הכאב, ואין דאגות, כלום לא נשאר.
כל שחש אני הן טפיחותיהן של נעליי הבלויות על כביש הכורכר.

אם הייתי יכול, עד קצה העולם הייתי רץ , רק בכדי לבדוק אם הוא
באמת עגול.
ואפרופו עגול, האם גוף משולש מהווה פיצוי על ראש מרובע?
כמדומני שלא , אבל עדיין היה חשוב לי לשאול...
טוב, יצאתי, לרוץ כמובן, זה הכל.