[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר דויד
/
בפינת הארון שלי

אתמול בלילה, שכבתי במיטה  ובהיתי בתקרה  שצבועה בלבן ועל
מריחות  היתושים שנעשו על הקיר עם השנים. אתם קולטים מה זה? 16
שנה אני חי בעולם הזה, בבית הזה, בחדר הזה . כל יום לחזור לחדר
המסודר שהמנקה מסדרת לי מידי יום , לראות את הפוסטרים של מרלין
מנסון על הקירות את המיטה שיושבת על פינת החדר שתמיד מסודרת
וישרה ,את השולחן עם הספרי שירים שאני נוטה לקרוא לעיטים
קרובות ,ואת הארון שלי. את הארון שלי אתם בטח מכירים מבחוץ,
מעין ארון סטנדרתי ,רגיל כזה לבן עם כל מיני לוגואים של להקות
מטאל שחברים ציירו לי וגם חלק אני ציירתי . מבפנים יש את כל
הבדגים שלי ,מאחורי הבגדים יש את הסיגריות ונייר הגלגול שאני
מחביא מאמי הפולנייה שחושבת שאני איזה צופיפניק ילד טוב
ירושלים .ומאחורי כל זה.. ממש ממש מאחורה בפינה החשוכה, היא
יושבת שם, הזונה הזאת, יושבת בסבלנות ומחכה.
היא מחכה לרגעים כאלה , שאני לבד ובוהה בתקרה, היא יושבת לידי
ממש קרוב, ומתחילה לדבר איתי, במעין קול תמים ומסכן , הקול הזה
תמיד מטעה אותי ואני תמיד מקשיב לה מחדש.
היא מספרת לי על איך  החיים שלי גועל נפש אחד גדול,ושכל החברים
שלי זונות.
על כמה שלא אכפת להם. היא תמיד מדגישה את העניין שאני פה לבד,
בדיכאון, מדליק סיגריה אחר סיגריה לא מבין מה קורה איתי והם ,
כולם נהנים להם איפשהו באיזה מועדון רוק בתלאביב.  אפילו לא
טרחו לשאול אותי עם בא לי לבוא . לא שאלו איך אני מרגיש או אם
אני צריך משהו , פשוט לא אכפת להם. ואני משום מה תמיד מקשיב לה
.תמיד. היא גם מספרת לי על איך שאמא שלי בוכה כל הלילה , ושאבא
שלי שהוא הדמות הנערצת בעיני יושב באיזה פאב בלוס אנג'לס
ומזיין איזה בלונדינית שהוא בכלל לא מכיר.  ממש תודה לך. באמת
.
ואז לפעמים ( לא תמיד ,  אבל בכל זאת די הרבה) החברה שלה באה
אבל היא לא גרה בארון שלי, היא זרה, אני לא יודע מאיפה היא
באה. קוראים לה פחד (שם די מטופש ההורים שלה נתנו לה לא?)
וגם היא מדברת איתי , (כאילו חסר לי עם מי לדבר) והיא מספרת לי
שיתכן שכולם שונאים אותי, שאני לבד בעולם, שלאף אחד לא אכפת
ממני ושכל מה שיש לי זה מיטה, כרית, וכמה ספרים .
והיא נשמעת כלכך משכנעת שאני נשבר . אבל אני לעולם לא אראה את
התחושה שלי בציבור,  תמיד ממשיך לחייך ולהתנהג כאילו הכל בסדר
ושאני לא מרוסק למליון חתיכות בתוך תוכי. שכולם כלכך מושלמים
ושהעולם הזה כלכך משולם. ותאמת, זה די עובד. כי תמיד אומרים לי
שאני בנאדם נורא מאושר . כי הרי רק אני שומע את המילים האלה
מהזונה ומפחד. ואני תמיד תמיד יחזיר את כל הדברים שדיברנו לתוך
הארון . (ולא זה לא מסוג הארונות של ההומואים...)0
עכשיו שאני חושב על זה, יתכן שפחד עברה לגור בארון שלי . כי
היא בזמן האחרון מצטרפת הרבה לזונה הקטנה שבאה לבקר אותי מידי
פעם.
מי יודע?
אולי גם שמחה ואושר יגיעו מתישהו?
אני די מקווה, כי ביניינו, די נמאס לי לשמוע אז הזונה ופחד .
מתישהו כבר אין על מה לדבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
את יודעת מה
אומרים על כאלו
שמאשימים אנשים
בלי הוכחות...





יגאל עמיר
בראיון בלעדי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/12/01 6:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר דויד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה