הזמן "המושלם" תם.
"האושר" נעלם.
קיבלתי את עצמי חזרה,
ילדה קטנה, לא מבינה.
יושבת בחדר, לא זזה מהפינה הקטנה,
שם אני מרגישה בטוחה,
שם אני יודעת ששום דבר רע לי יקרה,
שאני אוכל לשבת שם, ושגם אם אני אבכה,
שום דבר רע לא יקרה.

חשבתי שלעולם לא תגיע,
שהפעם זה יהיה שונה,
שתיתן לי לנוח, עד שאפול שוב אליך,
כי אתה כל כך מושך, וברגע שנוגעים אתה סוחף.
אני לא שולטת בזה, זה פשוט קורה
ואני בוכה ושותקת, חוזרת לימים הטובים,
בהם לא היה חשק ורצון
רציתי רק לברוח, ממני, ממך,
וזה קרה, אבל חזרתי חזרה.

עכשיו שאני יודעת שחזרת לתוך חיי,
לתקופה  לא ידועה,
שוב אני מוצאת עצמי בפינה,
שותקת ובוכה,
לא מבינה מה קורה איתי ומה אני עושה,
רק רוצה לברוח למקום שקט,
שם אוכל לחשוב,
אולי שוב ממך לברוח.
אבל אני לא רוצה,
טוב לי איתך, טוב עם ההרגשה שלך.

אתה תמיד מגיע שאני צריכה אותך,
שאני מרגישה כל כך אבודה, כל כך ריקה,
יודע תמיד איפה לחפש אותי ומה להגיד,
כל כך התגעגעתי, אתה מבין בכלל כמה?
איך הרגשתי לבד, וכמה מבולבלת הייתי,
פתאום לא הרגשתי שייכת לעצמי,
ואתה פשוט עזבת,
השארת אותי לבד, בחוסר ידיעה.

"אבל יש לך עיניים יפות..."

אתה תמיד מגיע שאני צריכה אותך,
ואיכשהו, אתה גם תמיד יודע איפה לחפש.