אין מנוס מלאכול את הכאב בעודו נע.
כי לילותיי מלווים בסופות רעמים,
וצרחותיי נישאות באוויר הקפוא,
חותכות את השקט המלאכותי שלהן.
בחלומות השדים הפנימיים שלי,
ירוקים בכול הגוונים,
רוקדים במחול הרסני.

והנה גם אני,

נמשכת עד פרדס אחד, נטוש.
שופכת סביב את אבקת הקסמים שלי.
וקוראת בשימך שוב ושוב.
עיניים לא רוצות לראות לבפנים,
להתעסק בזיכרונות,
ובדברים הקטנים.

בא לי לעצור את העולם..

אני עייפה,
פותחת את הפה ובולעת את הכול

מר לי

רק שלא יהיה לי קר.


התישן לידי?