היא הייתה כמו המים שניתזו על הקרקע,
מפלסת דרכה בין הסדקים הצמאים.
מחלחלת אל ליבה, מרככת,
ממלאת שוב אותה בחיים.
ומתוך מעמקיה,נעשו לגוף אחד,
מלוכד, לא עוד שני יסודות בנפרד.
משולבים זה בתוך זה בפשטות קיומית,
כחוטי זהב השזורים בבד.

וכשהופיעו המים ללא התראה,
כמטר פתאומי שהבריק מן האפלה,
הצליחו לסחוף אחריהם,
זיכרונות נשכחים שנקברו בבטנה.
החזירו לה את הרגש, והתחושות,
את התקווה שיש עוד משהו אחר, טוב יותר, עלי אדמות.
כל מה שנזרע ונחבא בתוכה ,
צמח לחיוך שובבי, צחוק מתגלגל,
ושמחה ילדותית אמיתית וכנה.


ובימים קרים יותר הצליחו גם להפוך אותה תובענית,
מציפים ארובותיה במים,בדמעות.
הרסנית, קנאית, שתלטנית,
מתפשטת על הכל ללא גבולות.
ומשחלף הזמן, וייבשו המים,
נעשתה האדמה שוב צמאה להם.
כבר לא אותה ישות רכה, תמימה.
אך עדיין חזקה,גופה נושם.

היא נעשתה מציאותית, גילתה את דרכו של העולם
דברים רבים טמן לה בחובו הזמן.
לפעמים רצתה לצעוק, לצחוק, והרבה מאוד למחוק.
ואותם המים שנקרעו ממנה כבר לא ישובו-
אך במקומם מים שקטים יפיחו בה חיים.
היא יודעת שמים שקטים חודרים עמוק,
וכמוהם גם החברות.