יושב אני במגדל, על כס מלכותי,
ושומר עליה, על שכם, יפתי.
ואני קצת עייף, אך אין לי ברירה,
בשטחים זה לא צחוק - שמירה זו שמירה.
וממרומי מושבי, על כס המלוכה
נפרש תחתיי עמק, עטוי שכבה, ירוקה.
וגבעות סביב לה, לעיר מלכותי,
מלאת אורות בליל, ואוויר קר, מתכתי.
ובבקרים - הכביש למרגלותיי שופע חיים;
ומנווטות להן במיומנות בין האנשים,
נקודות צהובות קטנות,
והמיית מנועים גועשים.
וכולם נוהרים מצפון לדרום,
יציאה לחירות ממציאות קשת-יום.
כך עובר לו היום, על מי מנוחות,
והשוק הצדדי... טוב, לא בדיוק חוויית צבעים וריחות,
אך מרחוק הקריאות מעלות זיכרון -
"גברת, תנין שקל פל קילו! אדוני תעל שופ איזה מלפפון!"
וכך יורד לו היום, וירח נתלה,
ובינתיים כולם מתכוננים לפעולה;
משפצרים אפודים, מתאמים קסדות,
עוברים תדריך, לוחשים תפילות.
ובדרך למעצר, כולם חרישיים,
והאוויר המתכתי מחדד את החושים.
עוברים סמטה ראשונה, ומתחילים לאגף,
וסוגרים על הבית, כתף אל כתף.
וחולייה ראשונה מתמקמת בחצר,
וכולם ברבאק, מתים להסתער.
ופתאום מימין - שלושה מלוכלכים,
נתנו צרור בשכטר, וחזרו לשיחים.
ונתנו אש בלי סוף, ואחד מהם נפל,
והשני נהרג מצרור מבולבל.
והשלישי ישב לי בין כוונות,
רק כדור אחד וזהו, בלי אי הבנות -
הוא השתטח מיד על החול השרוף,
אך כאב מתכתי לי פילח את הגוף,
הכלב שחרר כדור לפני שנפל,
ועכשיו אני בדרך חזרה, על אלונקה, מעורפל.
והכל נרגע עכשיו, ואני מרחף,
רואה את הדוקטור עוד עירוי לי דוחף,
ולבסוף הוא סוגר לי את העיניים,
עם חיוך מתנצל, מבוייש, ואני בשמיים,
רואה מלמעלה את שכם, יפתי,
ומבקש ממך לא לשכוח אותי.
וכך, את הגבעות הירוקות, והעמק הרך,
רואה אני לא ממגדל השמירה, מכס המלכות המשובח,
מלמעלה צופה שוב אל עיר ממלכתי,
שבה לבסוף מצאתי מותי.

ואז שכטר מגיע, נותן לי סטירה,
ואומר לי : קום כבר יא טמבל, נגמרה השמירה.