מושון היה חייל, הוא שירת בלבנון. יום אחד, בעוד הוא ופלוגתו
חנו לצהריים בבניין נטוש, התקיפו אותם פלוגת מחבלים, והם נקלעו
לאש מקלעים צולבת.
מושון היה בחדר שפעם היה סלון, ועכשיו היה חורבה שורצת עכברים.
עמיתיו, ששהו גם הם באותו סלון לשעבר, נשכבו אוטומטית כשהחלו
היריות, רוביהם שלופים, וכעבור רגע טעונים. מושון, שבדיוק
התעסק עם רוכסן מכנסיו, זינק, שוכח לרגע איפה הוא, קרא קריאת
הפתעה (משהוא נטול מובן שנבע מההפתעה, כמו "ואמפף?"), וקיבל
כדור 27 מ"מ למרכז החזה, שהותיר אותו שוכב, בשלולית דמו הנובע
בשטף מחזהו הקרוע לרווחה, המום מדי מכדי להתפתל מהכאבים
הנוראים, החודרים, ותוהה מדוע לא לבש שכפ"ץ, דווקא היום.
וכעבור שנייה מת. הכל נעשה לבן לפתע, הכאבים חדלו, ומושון ידע
שמת, אך לא דאג. דאגה לא הרגיש כלל, אך הייתה בו הרגשה עצומה
של פספוס, של כעס מר על הדרך בה מת, ככה סתם, בגלל הרוכסן,
והשכפ"ץ. הוא החל משוטט במירמור בלובן הנפלא הזה, שהחל מקבל
צורה של גנים מפליאים ביופיים, ובחובן משוטטות הרבה נשמות
אנשים, שנראו מאושרות מאוד. מושון לא היה מאושר כלל, וכנראה
שמישהו הרגיש בזה, כי לפתע נשמע קול, שהיה עמוק, נמוך וגבוה גם
יחד, קול נעים, אך משדר עוצמה.
הקול אמר "מושון, אתה אינך מאושר.", ומושון הרים את ראשו,
מופתע תחילה, ואז מהנהן בהבנה ויראה. "נכון," אמר, "אנ'לא
מאושר. נהרגתי כמו איזה אידיוט, וזה לא בסדר, ככה. אנ'לא
מאושר בכלל".
"לא אוכל להרשות זאת", אמר הקול, ספק לעצמו, מהרהר, ספק
למושון, השותק בציפיה. "אתן לך עוד הזדמנות אחת", אמר לבסוף.
"אך נצל אותה היטב, שכן לא אוכל לתת לך עוד אחת לאחר מכן.
אחזיר אותך ", כך אמר, בעוד מושון מחייך חיוך אווילי, "לאותו
רגע, לפני אותה מתקפה. זכור, נצל היטב הזדמנות זו, לא כל אחד
מקבל כזו". מושון, עדיין מחייך את אותו חיוך, אמר "תודה!",
ולאחר רגע של מחשבה (מושון לא נמנה על מהירי המחשבה, אם לא
הבנת עוד) הוסיף "רבה!. תודה רבה!". הקול מלמל משהו לעצמו
("לחש קסמים", חשב מושון, למרות שזה נשמע משהו כמו "למה
אני?"), ומושון החל נעלם, וכמוהו גם הנוף הנפלא, ואחרי רגע של
חושך שבה אליו הכרתו, באותו בניין, בעוד הוא והפלוגה צועדים
פנימה. מושון חש דחף עז להשתין, אך זכר מה עליו לעשות, לכן
מיהר ולבש את האפוד, מחייך, למרות שכל חבריו נפטרו ממטרד זה
עוד קודם ועכשיו היו מביטים בהשתאות למראהו המאושר, ואז חיפש
מקום להשתין, נזהר להתרחק מהסלון, בו התמקמו חבריו, מחכים
למותם הכמעט וודאי. הוא שוטט בבניין עד שמצא חדר, רחוק מהיריות
שכבר החלו, שם הוריד את נשקו, והטיל מימיו. בעודו עסוק לא שם
לב שהיריות פסקו, ועכשיו פרצו המחבלים לבניין, אשר שימש להם
כמקום מחסה חצי קבוע, לרוע מזלה של הפלוגה, והחלו מוציאים את
החיילים שנשארו חיים, ונכנעו.
לפתע נכנסו המחבלים לחדר אותו התקינו וסידרו כדי שישמש להם
לתפילה וסגידה לאללה, ראו את מושון המשתין להם על תשמישי
הקדושה, וכעת היה מסתובב אליהם בהפתעה, אברו חשוף ומטפטף
עדיין, ובלי לחשוב פעמיים התנפלו עליו, פוצצו אותו במכות וגררו
אותו למחסן נטוש, בעודו משתולל וצועק "יאללה, כוס ראבק, אפילו
לבשתי את השכפ"ץ", שם התעללו בו כחודש ימים, עד שהוציאו אותו
להורג בשל
שילוב קטלני של שיעמום ועראק. |
