אני תינוק המבכה על אובדן רחם אימו,
אני עש הנמשך אל אורה של העששית;
אני מושיט את ידי אל הגחלים הלוחשות,
המפתות אותי בזיכרונו של אותו טעם אהוב, אבוד,
שעתה נדמה כה רחוק.

הבסיס נעוץ בכך שידעתי אהבה.
בשבילה, בגללה, השתניתי, הפלתי כל חומותיי.
אך למדתי שיעור כואב, לא כולם
מוכנים להקשיב למילותיי, בעיותיי, תחינותיי.
ועתה אין דבר שיגן מהכאב.

פרצתי את סכר הרגש, סדקתי את שריון האדישות,
את חומות הבידוד הפלתי במו ידיי.
אך עתה, כשאני כה רעב לשיתוף, להבנה...

אני מנסה בכל כוחי להתגבר על המכשולים,
שכן את הגלגל לא ניתן להחזיר לאחור.
דבר לא עוזר, זה לא מספיק, יותר מדי,
והכאב דוחף אותי כל העת לגבהים חדשים.

(אולי פשוט אקפוץ?)